דניאל לא רצה ללכת ללילה הלבן.
אמא שלו ניסתה לשכנע אותו שוב ושוב. לאורך כל ארוחת הצהריים וארוחת הערב. "אתה מפספס, חמודי," היא אמרה. "כל החברים שלך יהיו שם! זו חוויה של פעם בשנה!"
דניאל ידע טוב מאוד שזו חוויה של פעם בשנה, ולמען האמת – הוא היה מוכן שזו תהיה גם חוויה של פעם בשלוש שנים.
יואל, המדריך שלו, התקשר אליו. "דניאל, אתה מגיע ללילה לבן, נכון? תביא עשר שקל לפיצה – "
"אני… אני לא בטוח שאני אבוא," ניסה דניאל לומר.
"מה פתאום?" אמר יואל. "בטח שאתה בא. אני סומך עליך לצייר את החלק הכי יפה של הקיר."
לצייר דניאל דווקא אהב; אבל הוא ידע שהילדים האחרים לא מגיעים כדי לצייר, אלא כדי לשפוך גואש אחד על השני, והוא לא ממש היה בקטע. "אני לא יודע," אמר.
"יהיו חזרות חשובות אחרי הצביעה," אמר יואל. "אתה חייב להגיע!"
בשביל מה? תהה דניאל. גם ככה הוא לא הצליח להשתלט על הריקוד הזה, ועוד כמה חזרות לא ישנו שום דבר. חוץ מזה, הוא היה בשורה האחורית בצד של הריקוד; אף אחד לא ישים לב אם הוא לא יהיה שם.
"לא יודע," חזר ואמר.
אבל הערב הגיע ומישהו דפק בדלת וזה היה יואל, ובחיוך גדול הוא אמר לדניאל שהוא בא לאסוף אותו לסניף ושלא ידאג והכל יהיה בסדר. דניאל עדיין לא היה בטוח שהוא רוצה לבוא אבל לא הייתה לו ברירה והוא טיפס על האופניים של יואל והחזיק בו חזק חזק בזמן שיואל דהר במהירות לעבר הסניף.
בסניף הכל היה רועש ומבולגן. כל שבט השמיע שיר אחר לגמרי, והקקופוניה הכאיבה לדניאל באוזניים. הקירות בסניף – שאך לכמה ימים זכו להיות לבנים – כבר היו מלוכלכים בטביעות ידיים, רגליים וישבן אחד, מרוחים על הקיר בגואש בשלל צבעים. מזווית העין דניאל ראה את הקומונרית מדברת בפלאפון בתנועות ידיים פראיות, וחצי מחולצת התנועה שלה היה סגול וצהוב.
"אני מזכיר לכולם את הכללים," אמר דניאל כשכל השבט התאסף בחדר. חלק ישבו על הספה, חלק ישבו על אלה שישבו על הספה, וחלק עמדו מאחורי הספה. הספה עצמה כמעט ולא החזיקה את המשקל; נשארו לה רק שלוש רגליים, וחצי מהריפוד שלה נתלש לטובת צביעת הקירות. דניאל נעמד מאחורי הספה והסתכל על קווי העפרון שעזריאל – המדריך של השבט הקטן יותר – צייר בשביל יואל על הקיר. אחד הקירות הכריז '(נחום) תקומת ישראל!' וצויר עליו בגדול נחום-תקום שעל חזהו התנוסס מגן דוד. על קיר אחר צוירו בקווים גסים מופאסה וסימבה, אם כי לא היה אפשר לנחש שזה הם מבלי לדעת זאת מראש.
"רק אני מביא גואש מהחדר צוות," אמר יואל. "אם אתם רוצים צבע, באים ואומרים לי, בסדר? דבר שני, הקיר של החלון הוא הקיר של הקשקושים, אז מי שרוצה סתם לבזבז צבע – שיעשה את שם ולא על הקירות האחרים, אותם אנחנו נצבע הכי יפה שאפשר כדי לזכות בתחרות צביעת קירות, סבבה? ודבר אחרון והכי חשוב – לא עושים מלחמת צבע עם מישהו שאתם לא יודעים שהוא בקטע. לא זורקים סתם צבע על ילדים. מובן?"
כולם צעקו 'מובן!', 'כן!', 'יאללה בואו נתחיל' ו'מלחמת צבע!', וזינקו מהספה. דניאל ליקק את שפתיו בחשש, למרות שראה את עיניו של יואל נחות עליו.
העניין היה שהוא באמת, באמת שנא להתלכלך. הוא שנא את ההרגשה הקרה והרטובה של גואש על הגוף, ואת ההרגשה אחר כך כשהוא מתייבש. הוא שנא שהבגדים שלו מתמלאים בכתמים של צבע. הוא שנא את כל הרעש והבלגן שהיה בסניף. למה אי אפשר לעשות תורות? שכל פעם שבט אחר יבוא לצבוע את הסניף?
אבל השעתיים הראשונות של הלילה הלבן עברו בסדר. בזמן שרוב השבט השתולל על קיר הקשקושים ("לא יישאר צבע לקירות האחרים!" הזהיר יואל ללא תועלת), עבד דניאל על הקיר הנגדי, שם צויר מיניון עבור כל חניך. הוא צבע את המיניון שלו בקפידה, ועיטר אותו בשלל ציוד. מונוקול מהודר, ומקל הליכה שבקצהו סכין. חליפה עם כריות כתפיים גדולות, וזקנקן קטן. הוא התחיל להיראות ממש כמו נבל מסרטים מצויירים.
דניאל אהב לצייר, והיה נראה שהאחרים נותנים לו את המרחב שלו. אף אחד לא זרק עליו צבע או מרח לו צלחת גואש על החולצה. לפעמים היה נדמה לדניאל שיואל מסתובב מאחוריו, כמו שומר על גבו, אבל אולי הוא רק דמיין את זה.
ההליכה בסניף הייתה מאתגרת. דניאל יצא פעם אחת מהחדר כדי ללכת לשירותים, והיה צריך להזהר מאוד כדי לא לגעת בקירות או ילדים שמכוסים בצבע טרי. הוא דילג כמו בשדה מוקשים, עד שהגיע אל השירותים שהיו נראים יותר גרוע משדה מוקשים שהתפוצץ. רק האסלה הכי שמאלית עבדה, וגם זה בקושי. את הדלת של השירותים היה צריך להחזיק כדי שהיא לא תפתח לרווחה. דניאל שנא ללכת לשירותים בסניף, אבל לפעמים אין ברירה.
כשהורים הגיעו לבקר בפעם הראשונה, דניאל כבר כמעט התחיל להרגיש שהוא נהנה. הוא יצא יחד עם כל השבט אל הכביש, שם ההורים של משה חילקו להם קרטיבים. הוא לקח אחד בטעם אננס. הוא פחות אהב את הצבעוניים.
אבל כמו כל דבר טוב, גם זה לא היה יכול להמשך, ודניאל כמעט שלא היה מופתע כשהוא חזר לחדר – נזהר לא לדרוך בשלוליות הצבע בדרכו – וגילה שמישהו השחית את כל הציור שלו. מה זה השחית, השחית בקפדנות; מרח קווים מלוכסנים של צבע גואש שעורבב עד כדי סגול מחליא, דואג לכך שמיצירת הפאר של דניאל לא יישאר זכר.
לרגע אחד דניאל רק עמד ובהה. למה… למה שמישהו יעשה דבר כזה? זה נראה למישהו… מצחיק?
הוא הרגיש את הדמעות מבצבצות בעיניו, ונשך את צווארונו כדי לשמור על פרצוף רגוע. הוא לא יכול לבכות פה בסניף, בטח לא בגלל ציור…
"יאללה מלחמת צבע!" נשמעו צעקות מחוץ לחדר, ואז פרצו פנימה שישה ילדים מהשבט הגדול יותר, צלחות ובקבוקי גואש בידיהם. השבט של דניאל שש להשיב מלחמה, אבל דניאל לא שם לב למה שמתחולל סביבו; הוא בהה בציור ההרוס שלו, קפץ את ידיו לאגרופים, וניסה לומר לעצמו שהכל בסדר; יש ילדים מטומטמים, אבל כל מה שצריך זה שהוא יתקן את הציור הזה, יצבע מעליו בצבעים חדשים ויהיה בסדר –
ספלאש!
צלחת גואש קרה ורטובה הכתה בצד פניו של דניאל. המשקף הימני שלו התכסה ברסס צבעוני; חלק מהצבע חדר לפיו ומילא את חיכו בטעם מר.
לרגע הוא עמד קפוא, בהלם.
אחרי זה התחיל לבכות.
***
יואל סיים לשלוח את התמונות לקבוצה עם הורי השבט, ואז פנה לחזור אל הסניף, כשראה את דניאל יוצא ממנו, ממרר בבכי. דניאל רץ אל פינת הרחוב, ואז התיישב למרגלות פח מחזור הבקבוקים ובכה בשקט.
יואל רץ אל החדר של השבט. "מה קרה לדניאל?" דרש.
ההסברים של החניכים היו מבולבלים, אבל בסופו של דבר קיבל יואל את התמונה. הוא רשם לעצמו לדבר עם המדריך של השבט הגדול יותר, ואז הסתכל על הציור ההרוס של דניאל. דניאל באמת ידע לצייר יפה; נראה שמתחת לקשקוש הסגול היה ציור מושקע.
יואל רץ החוצה וניגש אל דניאל. דניאל הרים אליו מבט שטוף דמעות. חצי מפניו היה צבוע לחלוטין בגואש, כולל אחת מעדשות המשקפיים. הגואש כבר התחיל להתייבש, ושערו של דניאל הסתלסל בצורה מוזרה.
"דניאל – " אמר יואל.
שפתו התחתונה של דניאל רעדה. הוא משך באפו.
לעזאל, חשב לעצמו יואל, לעזאזל לעזאזל. כמה השקעה כדי להביא את החניך הזה ללילה הלבן, ועכשיו הוא יוצא בוכה?
הלילה הלבן אמור להיות חוויה טובה, חוויה מגבשת, לא חוויה שתשאיר אחריה משקעים לא טובים…
יואל לא ידע מה לומר לדניאל, ולכן התיישב לידו ושתק. הוא גישש בכיסו, ולשמחתו מצא טישו והושיט אותו לדניאל. דניאל מחה את אפו ושפתו ברעד. "אני שונא אותם," אמר. "אני שונא אותם!"
'זה לא בסדר לשנוא', עברה התגובה האוטומטית בראשו של יואל, אבל הוא דחה אותה. במקום זה, הושיט יד מהוססת וטפח על כתפו של דניאל. "אני… אני אדבר עם המדריך שלהם. אנחנו…"
"מה זה יעזור בכלל," אמר דניאל בהתרסה.
זה לא יעזור בכלל, חשב לעצמו יואל. אוף.
הוא נשם נשימה עמוקה.
"לא הייתי צריך לבוא לכאן," אמר דניאל.
"מה פתאום!" מחה יואל. "אתה לא יכול להפסיד את הלילה לבן! אני רוצה אותך פה!"
דניאל השפיל את עיניו, מובס.
יואל נשך את שפתיו. הפלאפון שלו רטט בכיסו, אבל הוא לא הוציא אותו. מהסניף הוא שמע את צעקות החניכים שלו. יש כל כך הרבה דברים לדאוג להם ולהתעסק איתם. ועוד צריך להשיג את הרמקול בשביל החזרות מאוחר יותר, וצריך לחשוב מה לצייר בקיר של חדר הצוות, וצריך לנקות את הסניף ולארגן את המתנ"ס ואולי אולי הוא יספיק לישון איזו שעה לפני החזרות הגנרליות והארגון של השבת.
"תשמע," אמר לדניאל. "חכה רגע, אני הולך לומר לרפאל שאני הולך ושישים עין על השבט, ואז אני אלווה אותך הביתה, בסדר? תשטוף פנים, תחליף בגדים." הוא טפח שוב על כתפו של דניאל. "אחרי זה, אם תרצה, תחזור לסניף. עד אז כבר נסיים בפנים, ונהיה בחוץ רחוקים מכל הבלגן. יהיו פיצות, ונעשה חזרות להצגה."
הוא נעמד. "אבל אם אתה לא רוצה לחזור, זה גם בסדר," הוא אמר. "בוא נעשה דבר כזה, סבבה? בין אם תחזור ובין אם לא, מחר בצהריים לפני החזרה הגנרלית נפגש פה בסניף, רק אני ואתה. אוציא לך גואש ותוכל לתקן את הציור שלך, בלי אף אחד שיפריע. מה אתה אומר? איך זה נשמע לך?"
דניאל לא ענה, אבל כשהרים את מבטו למעלה ראה יואל חיוך בעיניו הדומעות.