"לעזאזל," גנח עומר. "לעזאזל!"
הוא בהה בצג המחשב, וקרא את אותו המשפט בפעם השלישית.
"ועל כן, אחד המאפיינים הנפוצים של תלים מדיקוריים הוא הטחב הצומח לכיוון -"
גם בפעם השלישית, עומר לא הצליח להתקדם מעבר למשפט הזה. הוא היה עייף, עייף כל כך.
תקופת המבחנים הזו לא החלה ברגל ימין.
כאילו, עומר ידע שהתואר יהיה לא פשוט, שהוא יצטרך לשבת קשה ולחרוש. אבל היו פשוט כל כך הרבה פרטים לזכור, פרטים עמומים ומשעממים שהתערבלו במוחו אלו בתוך אלו. הטחב צמח שונה בתלים מדיקוריים ובגבעות מדיקוריות; במי מהם הוא צמח צפונה, ובמי מערבה? כמה אחוזי דבש יש למהול במים על מנת שיהוו מנחה מתאימה? כיצד ניתן לזהות את סוג הכנפיים על פי תבניות המאובנים?
בשנה שעברה, כשעומר נרשם לקורסים, הכל היה נראה פשוט יותר. התיאורים היו מעניינים, הסילבוסים היו נראים סבירים.
מי חשב ש"גיאוגרפיה של ארץ הפיות" יכול להיות קורס משעמם כל כך?
עומר נשען לאחור ושפשף את רקותיו. המבחן בעוד שבוע, והוא לא הספיק עדיין לחזור על רבע מהחומר. והוא ידע שהמרצה לא עומד להיות סלחן.
הציון שלו במטלות היה ככה ככה בלבד, כך שהוא ידע שהוא צריך להשיג לכל הפחות 90 במבחן – או שכבר היה עדיף לו לא להרשם לקורס הזה מלכתחילה, מה שאומר – שנה מבוזבזת וממוצע כולל נמוך יותר.
לעזאזל.
מה הוא חשב כשהוא נרשם לקורס? הוא חשב שזה יהיה קורס ספרותי יותר, אולי. שיכלול כמה סיורים, דיון כללי בדברים כמו צורת ההתיישבות של פיות או זיהוי עתיקות מדיקוריות. במקום זה, זה היה כאילו מישהו ניסה לכווץ תואר שלם בארץ לקורס אחד, מלווה בכמה קורסים בביולוגיה, היסטוריה וארכיאולוגיה.
עומר מעולם לא חשב שפיות יכולות להיות דבר משעמם כל כך.
הוא פיהק, ושלף את הפלאפון מהכיס. רק כמה רגעים של פייסבוק, והוא יתרענן ויוכל לחזור לקרוא את הסיכומים. רק כמה רגעים…
אחרי כמעט ארבעים דקות, הוא נתקל במודעה שקפצה לפיד שלו, מטעם דף שהוא לא הכיר בשם 'מסעות בארקדיה'.
"לא מצליחים להקיף את החומר לקראת מבחן בתולדות הגובלינים? מותשים רק ממראה הסיכומים בגיאוגרפיה של ארץ הפיות? הצטרפו לסיורים שלנו! סיור אחד יספיק בשביל לסדר לכם את כל המידע בראש ולהכין אתכם למבחן בצורה המיטבית. הסיור מועבר על ידי מורי דרך מוסמכים. מחיר מיוחד לסטודנטים."
התראה קפצה בחלון ההתראות. עומר לחץ עליה וקבוצת הווטסאפ של הקורס נפתחה. מישהו בדיוק שלח שם את אותה המודעה.
טוב נו, חשב לעצמו עומר ולחץ על הקישור. שיהיה. מה אפשר להפסיד?
וכך נסע עומר ביום שלישי אל נקודת המפגש ממנה יצא הסיור. הדרך הייתה נוראית. הוא קם קצת באיחור, פספס אוטובוס בדקה, ואז מצא את עצמו בפקקים שנמשכו לאורך חצי מהעיר. זה היה סיוט. עומר כבר כמעט התחרט על זה שנרשם לסיור מלכתחילה.
לשמחתו, האוטובוס של הסיור עוד לא יצא – למרות האיחור – ועומר הספיק לעלות עליו. היו שם שתי סטודנטיות שלמדו אתו בקורס, אבל כל שאר הסטודנטים על האוטובוס היו כנראה מאוניברסיטאות אחרות.
למדריך שלהם קראו צביקה פוק ("כמו צביקה פיק, רק לא," הוא אמר בחיוך, ועומר נאנק בקרבו לשמע הבדיחה הצפוייה והעבשה). הוא היה בחור שחום וסוסי למראה, עם שיניים גדולות ולסת רחבה וצחוק צוהל שכזה, והוא לא הפסיק לדבר מהרגע שהאוטובוס יצא לדרך.
"אנחנו נסע עכשיו לתל התשעה," הוא אמר. "אם תביטו מהחלון ימינה, תוכלו לראות את עצי העוזרר הקוצני – פעמים רבות כשתראו אותם לצד הדרך תוכלו לדעת שיש פעילות מדיקורית בסביבה…"
עומר בהה מבעד לחלון. עצי עוזרר קוצני – את זה הוא זכר מהחומר שלו. מה ההבדל בינם לבין עוזרר אדום… אה, כמובן, אזורי תפוצה, כן…
"האם יש כאן סטודנטים לגיאופוליטיקה של ארץ הפיות?" שאל פוק. "כן? יופי. אתם בוודאי יודעים שארץ ישראל נמצאת תחת השליטה של חצר הקיץ – וזה כמובן מתבטא בטחב הייחודי שצומח על תלי הפיות כאן…"
טחב, טחב. למה זה מעניין מישהו בכלל איזה טחב גדל על איזה תל? למה זה נראה למישהו כמו מידע שצריך לזכור אותו? אם עומר אי פעם יראה תל פיות בארץ, הוא לא יצטרך לזהות את הטחב שעליו כדי לדעת שהתל נמצא בארץ…
לבסוף חנה האוטובוס ליד התל, והסטודנטים ירדו ממנו. התל נראה כמו גוש אדמה בצורה לא ברורה, עליו צמחו כמה גושי טחב. כמה ברחשים ריחפו מעל התל.
בסך הכל, זה לא היה נראה קסום במיוחד.
"תעבירו ביניכם את מי הדבש," אמר פוק והוציא שקית עם קופסאות קטנות, כמו של רטבים לפיצה, שהכילו נוזל זהוב שקוף. כל אחד מהסטודנטים לקח לעצמו קופסה קטנה עם מי דבש, וגם עומר לקח אחת.
"מי זוכר מה יחס האחוזים בין הדבש למים?" שאל פוק בחיוך. אחת הסטודנטיות שלמדו עם עומר הצביעה ונקבה ביחסים. פוק צחק את צחוקו הסוסי. "יפה, יפה – אבל יחסים כאלה מתאימים לחצר החורף או חצר הסתיו, בטח לא לחצר הקיץ שיש לנו כאן בארץ! אני מניח שאת לומדת באוריינטציה אירופית משהו, לא כך? בכל אופן, חצר הקיץ דורשת כמות גבוהה יותר של מים. כמובן, דבש תמרים עובד טוב יותר מדבש דבורים בכל הנוגע לפיות מחצר הקיץ…"
עומר ריחף במשך שארית ההסבר של פוק, וחזר לריכוז כשפוק אמר: "ועכשיו, כל אחד יניח את מי הדבש על התל – שימו לב למעגל הסימטרי – "
עומר גלגל את עיניו בזמן שפתח את הקופסה הקטנה והניח אותה על התל, ממש על גוש של טחב. הוא לא סבל כשמרצים ניסו לדחוף בכוח 'פרקטיקה' אל השיעור. זה דבר אחד ללמוד על גיאוגרפיה של ארץ הפיות, ודבר אחר לגמרי לבצע טקסים –
הוא הרגיש יד על כתפו. זה היה פוק, מבט שנע בין רצינות תהומית לצחוק מוחלט על פניו השחומות. "תרים את הרגליים," הוא אמר, ואז געה בצחוק סוסי ודחף את עומר קדימה.
עומר לא הספיק לצעוק. הוא לא פגע בתל; במקום זאת הוא נפל אל תוך חושך שכמו בלע אותו. הוא הרגיש כאילו אלפי ידיים קטנות מרפרפות על גופו, בוחנות היטב כל סנטימטר; הוא הרגיש טעם של דבש בפיו, ולאחר רגע הטעם התחלף בטעמו המתכתי של דם…
הוא פגע בקרקע, אבל לא הייתה לו שהות לנשום או להרגע, שכן המוזיקה הייתה בשיאה. אורות רבים, שכמו ריחפו באוויר, הקיפו את חלל המערה, ועומר מצא את עצמו נמשך פנימה אל תוך הקהל העצום שהצטופף בפנים. המוזיקה הכתה באוזניו, מוזיקה זרה ואיומה; היא הורכבה מסולמות שהוא לא הכיר, מתווים שהוא מעולם לא שמע. כאילו מישהו לקח צלילים שאוזן אנושית לא מסוגלת לשמוע, והשמיע אותם בכל זאת. ידיים אחזו בעומר מכל הכיוונים, והוא מצא את עצמו רוקד במעגל. הוא לא היה מסוגל לעצור, או למחות, או לעשות כל דבר מלבד התנועה – מסתחררת, מתגברת – –
המוזיקה רק הלכה והתעצמה, הריקוד רק הלך ונעשה מהיר יותר. עומר איבד כל תחושה של זמן, של גוף, של מחשבה. האם היו אלה רגליו שהיכו בקרקע, או שהיו אלה פרסות? האם היו אלה סטודנטים אחרים שרקדו איתו? או שהיו אלה חרקים ענקיים, כנפיהם פרושות וששת רגליהן מסתחררות בקצב בלתי אפשרי? האם ידיו היו מלאות בדבש, או שמא דיממו בלי הפסקה? האם חושך הקיף אותו מכל עבר, או שהיה זה אור גדול כל כך עד שאי אפשר להביט בו?
עומר לא ידע דבר. הוא לא ידע האם הוא סובל מכאבים או מתענג עונג עילאי. הוא לא ידע אם הגיע לכאן מרצונו או נחטף. הוא לא ידע האם הוא אחד או רבים, האם הוא רוקד או מרחף, האם הוא –
האם הוא – –
הוא פקח את עיניו. הייתה שעת לילה, וסהר דק זרח בשמיים. מאי שם נשמע קול ציקדות.
הוא קם באיטיות. כל גופו כאב, כאילו עשה פעילות גופנית ממושכת ואז חטף מכות. בעודו מתרומם מעל האדמה, שם לב שהוא עירום.
הוא הסתכל סביב. הוא לא ידע היכן הוא. זה היה מעין שדה בור, שנמשך לכל הכיוונים. לא היה לו מושג מאיפה הוא הגיע, או למה.
הוא ניסה להזכר, אבל הבין באימה שהוא לא מצליח להזכר אפילו מי הוא.
היה לו שם. היה לו שם פעם, את זה הוא ידע בוודאות. אבל מה הוא היה?
הוא הסתובב במקומו, שיבולים יבשות דוקרות את כפות רגליו היחפות. מי הוא היה? איך הוא הגיע הנה? ולמה?
משהו ניסה לגרד את פני השטח של תודעתו, משהו שקשור למבחן – אבל אז הזכרון הזה הבהב וכבה.
הוא לא ידע דבר.