הכל בגלל השדונים!

בחדר מאובק ומלא בריח של לימודים, ייאוש, עייפות ובמבה, ישב סטודנט באומללות ובהה בשולחן שלפניו.

על השולחן היו דפים, ועל הדפים היו מילים. הסטודנט עבד על המילים האלה כל הלילה, וגם כל היום שלפניו, עם מעט מאוד הפסקות שירותים. הוא אפילו – כך סיפר לעצמו – לא הסתכל כמעט בפלאפון. בכל אופן, לא מעבר למה שאדם זקוק לו כדי להתרענן טיפה מהלימודים.

לפעמים הוא הצליח להאמין בסיפורים שהוא סיפר לעצמו.

העבודה הזאת הייתה גולת הכותרת שלו. הסיכום הסופי של כל השנה הארוכה והמשעממת הזאת. זה היה כאילו הוא סחט את כל המוח שלו החוצה אל הנייר, ועכשיו הגולגולת שלו הרגישה הקלה גדולה.

אני באמת לא מבינה למה הכבדת עליי כל כך הרבה במשך השנה הזאת, טענה הגולגולת. המספרים האלה נראים הרבה יותר טוב על הדף מאשר בתוך הראש שלך.

לא תמיד הגולגולת שלו דיברה אליו, אבל כשהיא עשתה את זה, זה בדרך כלל היה בשעות כאלה.

הוא בהה בדף, ומרוב עייפות היה נדמה לו שהמילים והמספרים מתחילים לרקוד. הוא כמעט יכול היה לשמוע את המוזיקה. המשוואות רקדו סלואו איטי, בזמן שהמשפטים המנוסחים היטב פצחו בטנגו סוער מסביב לרחבה. בשלב מסויים חלק מהמספרים עברו אל הצד של האותיות ופתחו במעגל הורה קדחתני.

הסטודנט מצמץ. הדיו נמרחה לכל עבר על הנייר כאשר הריקוד נעשה סוער יותר ויותר, והוא התחיל להרגיש שהוא מאבד שליטה על מה שקורה כאן. ראיתי המון דברים מוזרים קורים כשאתה ער בשעה כזאת, ציינה הגולגולת שלו, אבל אף פעם לא ראיתי כזה בלגן. נראה לך שתצליח לנקות את הדיו מהשולחן שלך?

הסטודנט בהה בדפים. כל המילים, ההוכחות, התרגילים – כולם נמחו בסערה של דיו שהשפריצה לכל עבר. היה עליו לכתוב הכל מחדש.

"אני לא מאמין שזה קורה לי," גנח הסטודנט.

במקום אחר לגמרי, שלא היה עד כדי כך בעל חשיבות עצמית כדי לדרוש מעצמו להתקיים בנקודה כלשהי במרחב¹, שדון אחד נדחה שוב על ידי פקיד שהיה אפרורי, עקשן, ומלא חשיבות עצמית².

"אני לא מאמין שזה קורה לי," גנח השדון.

הפקיד משך בכתפיו. "אתה צריך למלא את הטפסים שלך ביותר תשומת לב. פספוס החתימה בעותק השלישי של העמוד הרביעי – זו הייתה טעות של טירונים, אם יורשה לי להעיר."

"אבל בעמוד שש כתבתם לדלג על החתימה הזאת!" מחה השדון. "קראתי את ההוראות בקפידה – "

"אוה, אבל הוספת נספח לבקשת חריגה מצומצמת, והנספח הזה מבטל את ההוראות בסעיפים 16 עד 21. אני מצטער מאוד, אבל אני לא יכול להעביר הלאה טפסים שמולאו בכזאת רשלנות³."

"אני אפנה לממונה עליך!" איים השדון.

הפקיד לא התרשם. "הוא נמצא כרגע אתמול," השיב. "אבל עוד יומיים הוא אמור להגיע למחר. לקבוע לך פגישה איתו? תצטרך רק לקחת את הטופס הזה – " הוא הושיט ערימה דפים, מחוברת בסיכה משרדית גדולה⁴"ולעלות איתו למשרד מספר 154, ושם להחתים בשלושה עותקים – "

ובמקום – ואף בזמן – שונים בתכלית, אפלים יותר, ורועשים יותר⁵, ערימה של טפסים הונחה בפני שדון לבוש בחליפה לבנה מוקפדת.

"הכל ממולא כמו שצריך, עד לפסיק האחרון?" הוא שאל בקול חמור.

התשובה הייתה חיובית.

השדון בחליפה הלבנה חייך.

(מילה⁶ חייבת⁷ להיאמר על אגודת ה.ג.ל.ג.ל.י.ם ה.ג.ד.ו.ל.י.ם⁸, הגוף המרכז את השדונים על פני כדור הארץ. בתור הגוף האחראי על הצגת החזית המאוחדת של שדונים שעובדים בתיאום ושורקים תוך כדי העבודה⁹, הגלגלים הגדולים חייבים שהכל יעבוד ללא דופי. הם לא יכולים להרשות לעצמם שאיזה אדם טיפש ישים לב לחור בהופעה הגדולה והמוקפדת¹⁰. לאורך השנים דאגו הפקידים בגלגלים הגדולים לבצע רישום מדוייק אחר כל חוק, סעיף ותת סעיף שנוסח על מנת לאפשר לסדר ביקום להשמר. הם תיעדו כל ניסוי, רשמו כל שאלה¹¹, ודאגו שהשדונים יחזרו זה על תוצאותיו של זה במדוייק¹². כדי להפיג את המתח שנוצר, הם אפשרו לשדונים לרקוד בזמנים מסויימים ובתצורות מסויימות¹³. ארגון הגלגלים הגדולים ידוע גם בכך שהוא שומר במרתפיו את הסוד הגדול ביותר של המציאות, שהוא

¹⁴)

כאשר דוקטור זילברשטיין לחץ על הכפתור, הוא ציפה שיקרה אותו הדבר שקרה בכל הפעמים הקודמות¹⁵. כמובן, בני אנוש רבים פעלו לפי הציפייה הזאת כל הזמן. אנשים הלכו לישון בציפייה שנעלי הבית שלהם יישארו במקום; אנשים הכניסו אוכל למיקרוגל וציפו להוציא את אותו האוכל¹⁶ משם; אנשים בעטו בכדור ומעולם לא ציפו שיקרה משהו מפתיע באמת – למשל שכף הרגל שלהם תהפוך ללהקת ציפורים, תעופף לעץ הברוש הסמוך ותפרוץ בשיר¹⁷. למעשה, העניין הזה היה כל כך מושרש בעולם, שהגלגלים הגדולים השתמשו בו במערכת הבחירות האחרונה בתור סיסמא לשלטי חוצות¹⁸.

דוקטור זילברשטיין היה דוקטור לפיזיקה קוואנטית. מרבית ימיו עברו עליו בהזזת פוטונים ממקום למקום, התלהבות ממה שקורה, ושתיית קפה¹⁹. לאחרונה נקלע דוקטור זילברשטיין לקנוניה של כמה שדונים²⁰, שגרמו לחלקיקים שלו לזוז בתיאום מוחלט, בלי שיהיה לו מושג איך זה קורה²¹. זילברשטיין קרא לתופעה הזאת שזירה קוואנטית²².

מה שדוקטור זילברשטיין לא ידע כאשר הוא לחץ על הכפתור, היה שהשדונים שהתייצבו היום לתפקיד היו שדונים אחרים לגמרי מאלה שהיו אמורים להתייצב אליו²³.

הוא לחץ על הכפתור, והחלקיקים נורו. השדון האחראי הרים את הדגלונים שלו. שלושת השדונים האחרים, שעמדו על קצות האצבעות בציפייה (האימונים היו שוחקים לגמרי), זינקו בגיחוך פראי והחלו ללהטט בחלקיקים. בשלב מסויים הם התחלקו לחמש קבוצות והתחילו משחק פרוע של מחניים, בזמן שדוקטור זילברשטיין בהה בפה פעור באנומליה הפיזיקלית שקרתה לנגד עיניו.

"מה לכל הרוחות – "

הוא התיישב ליד המחשב שלו והתחיל להקליד במרץ²⁴. "אני לא מאמין," אמר לעצמו בקול. "אם אני אצליח לחזור על הניסוי הזה, זו תהיה פריצת דרך חדשה. למעשה, זה ישנה את כל מה שחשבנו עד עכשיו. זה ימוטט את התפיסה המדעית כולה!"

הו, מעולה.

זילברשטיין קפץ כנשוך נחש²⁵. "מי אמר את זה?"

אתה לא יכול לראות אותי. רק לחוות. נהנית מהמופע הקטן שלנו?

"ובכן, אני – "

החלקיקים שלך מאוד מעצבנים, אגב. מחליקים מהידיים בקלות.

"אה – "

בדרך כלל גוני והחבר'ה שלו אחראים על זה. אבל שלחנו אותם הביתה.

"מי אתם?" שאל זילברשטיין בזעזוע.

שדונים. הכוח המניע שמאחורי כל הפיזיקה שלך.

תפיסת עולמו של דוקטור זילברשטיין קרסה, ויחד איתה המציאות עצמה.

בפינה אפלה וחשוכה בבר אפל וחשוך²⁶ חילק שדון מכוער למראה²⁷ את המטבעות²⁸ והקלפים²⁹ סביב השולחן, ואמר בחיוך:

"זה התחיל, רבותיי."

חלקיקים ריחפו בחלל. דוקטור זילברשטיין ניסה לאחד את התודעה שלו, אבל זה היה כאילו היא התרסקה למליוני רסיסים.

"מה קורה פה?" הוא שאל, בתחושה מוזרה שהמילים שלו הופכות לבננות רטובות תוך כדי שהן יוצאות מפיו. הוא מעד לאחור וניסה להשען על הקיר, שנשבר ללהקת תמנונים שנשפכה על הרצפה.

משהו היה לא בסדר.

בלי פאניקה, אמר הקול. התנגדות לא תועיל.

דוקטור זילברשטיין עצם את עיניו, אבל הן זלגו החוצה. "אני צריך לשתות עוד קפה."

תפיסת המציאות שלך השתבשה, הסביר השדון. ואנחנו לא מחוייבים לספק לך מציאות קוהרנטית במקרה כזה. אנחנו מכוסים על ידי חוק 154 סעיף 33 סעיף קטן ג'.

דוקטור זילברשטיין ניסה להיטיב את משקפיו אבל האצבעות שלו נמרחו על העדשות. "מי אתה? למה עשיתם לי את זה?"

שמי תיאופיליוס, ואני שדון תוהו מתחום האור, אמר השדון. אני משתייך למחתרת המקלות הקטנים. הייתה גאווה בקולו.

"המקלות הקטנים?" אמר דוקטור זילברשטיין בהרגשה משונה שהשיניים שלו הפכו לארנבות.

המחתרת הקדושה להפצת וייצור תוהו הרסני קיומי טפילי נורא יותר מחתולים³⁰.

"חתולים?" ניסה זילברשטיין לעקוב אחריו.

כן, חתולים. יצור נורא.

"אני מחבב חתולים," אמר זילברשטיין.

פהה! חתולים הם הנחשים של הטבע.

ראשו של זילברשטיין החל לכאוב, וגם להסתלסל סביב עצמו. "האם הנחשים אינם הנחשים של הטבע?"

לא. זו טעות נפוצה.

משום מה, היה בזה הגיון.

אתה יכול להתנחם בכך שאתה לא היחיד שניפצנו לו את המציאות, אמר השדון בעידוד. אנחנו משתדלים לנצל כל פרצה בחוק שאנחנו מוצאים. בשביל שאר בני האנוש אתה תיראה כמו סתם משוגע ששוגה בהזיות. בטח יאשפזו אותך באיזה מוסד נחמד.

"אבל… למה שתעשו דבר כזה?"

השדון צחק. בסוף נתפוס את כולכם, ואז לא תהיה מציאות בכלל.

הוא שתק לשנייה מהורהרת.

ואם תהיה אחת, היא תהיה הרבה יותר מעניינת.

הסטודנט התעורר בצהריים משינה ארוכה.

הגולגולת שלו תמיד שתקה בשעות בוקר מוקדמות שכאלה. הוא דשדש אל המטבחון והרתיח את המים. כוס קפה. זה מה שהוא היה צריך³¹.

אבל תוכניות אחרות נועדו עבורו באותו היום.

השדון התגשם מתוך כוס הקפה, ונראה כמו אדם קטן לבוש בחליפה לבנה, שכולו אפים ואוזניים. הסטודנט ראה דברים מוזרים יותר בלילות בהם שקד על עבודתו, ולכן לא אמר כלום. הוא רק חשב, אני באמת צריך את הקפה הזה.

אין לך זמן לקפה, אמר השדון. אנחנו צריכים להציל את הדוקטור שלך.

"זילברשטיין?" קימט הסטודנט את מצחו. "ממה?"

אני אסביר לך בדרך. בוא.

שני פקידים ישבו זה מול זה במשרד הקטן. תג השם של אחד מהם העיד שהוא "חרוץ, אמין וחסר פשרות". תג השם של השני העיד שהוא "עצבני, מכור לעוגות ובעל סמכות".

"החצופים האלה הגישו את כל הטפסים הנכונים," אמר העצבני. "פלא שהשדונים הטפשים במחלקת הקוואנטים לא שמו לב לבעיות בחתימה שלהם. זה כל כך בולט לעין! השימוש בעט כחול במקום שחור. הנקודה במקום לוכסן בתאריך. אם המחלקה שלנו הייתה מתעסקת בזה, אין סיכוי שהיינו מפשלים ככה³²."

"אתה צודק, כמובן," הסכים החרוץ.

"נקראתי לטפל בעניין הזה במלוא המהירות," אמר המכור לעוגות. "הייתי באמצע ארוחת ערב משפחתית לכבוד יום ההולדת של הנכדה של בת דודתי מצד השכנה. אבל אי אפשר להותיר את העניין ככה; חייבים לספק עבור בני האנוש הסבר מדוע הדוקטור הזה השתגע³³."

"אנשים משתגעים מכל מיני סיבות," אמר האמין. "אני לא חושב שזה יהיה קשה במיוחד למצוא סיבה טובה עבורו להשתגע."

"אבל אתה לא מבין!" אמר העצבני. "יש המון מדענים בבניין ההוא. עוד מהם יפעילו את המכונה. ועד שנצליח למלא את הטפסים הדרושים כדי לסלק את תיאופיליוס והארורים שלו משם, כל אדם שיפעיל את המכונה ישתגע. אי אפשר להסתיר את זה."

"אם כך," אמר החרוץ, "חייבים למצוא פתרון."

"אכן," אמר בעל הסמכות. "ומצאנו פתרון כזה. אפשר להשתמש בסעיף 13 בחוק אנומליות מציאות כדי להעביר שימוע מהיר, ולקבוע כחוק שכל מי שמפעיל מכונה כזאת משתגע. אנחנו נפסיד כמה אנשים משוגעים, אבל כל שדוני התוהו שמתעסקים בעניין יהפכו לעבדים שלנו מכורח החוק³⁴. בני האנוש יזנחו את המכונות האלה, ואנחנו נעביר את שדוני התוהו המדוברים לעבודות תחזוקה בביוב."

"נשמע טוב," אמר האמין.

"בהחלט," אמר בעל הסמכות. "חתמנו עבורך על המסמכים. לך ונצח את המשפט הזה, נערי. כשתחזור, נדבר על הקידום שלך."

"אתה יכול לסמוך עליי!" הבטיח חסר הפשרות ונטל את ערמת המסמכים מהשולחן.

"אז אתה אומר שבעצם מאחורי כל חוקי הפיזיקה שלנו עומדים שדונים?" שאל הסטודנט באי אמון, בעודו רץ במסדרון אחרי השדון עורך הדין.

עומדים, יושבים, זה עניין של נוחות אישית. 'חוקי הטבע', כפי שאתה קורא להם, הם לא יותר מהנגזרות של המאבקים הבירוקרטיים בין כמה ארגונים פוליטיים של שדונים³⁵אם כי הגלגלים הגדולים והמקלות הקטנים היו שני הארגונים המפורסמים יותר, הרי שהיו שלל ארגונים קטנים שהשפיעו על הפוליטיקה השדונית, ביניהם אבני הנגף, קורות התמך, שדונים-רצים-למען-השלוש, ומשרד הפנים.. ופעילויות טרור של העולם התחתון, כמובן.

"אז מה שבעצם מונע ממני לרחף – "

שדוני הרצפה. בחורים מאוד רכושניים. שונאים שדברים חומקים להם מבין הידיים.

"וחשמל – "

השדון הצטמרר. הם העובדים השחורים של עולם השדונים. כל היום מריצים אותם על מסילות נחושת קטנות. תאמין לי, אף שדון לא רוצה להגיע לעבודה שכזו.

הסטודנט ניסה לעכל את כל המידע, תוך כדי שהוא מייחל לכוס הקפה שהשאיר מאחוריו. גולגולת, הוא חשב בראשו. אני ממש זקוק לך כרגע.

היא לא ענתה.

"אז איך זה בעצם שאני רואה אותך?"

השגתי את הטפסים הדרושים, אמר השדון, והתחייבתי לגרום לך לתאונה בסוף היום כך שתשכח את הכל.

"מה?!"

מטבע לשון!³⁶ אמר השדון במהירות. זה אומר שיש לנו אישור מגבוה.

"אה, בסדר."

הם רצו לכיוון המעבדה. "אז מה בעצם קרה לדוקטור זילברשטיין?" שאל הסטודנט.

הוא נקלע לכנופייה של כמה שדוני תוהו מסוכנים במיוחד, אמר השדון עורך הדין. אבל זו לא הבעיה.

"זו לא?"

הגלגלים הגדולים – זה ארגון הגג של שדוני הסדר – החלו במילוי הטפסים כדי להפוך את האנומליה הזאת לרשמית מבחינה חוקית. זאת אומרת שלא רק שהדוקטור שלך יישאר במצב תודעתי מנופץ בלתי הפיך, אלא שכך יקרה לכל בן אנוש שיתעסק במכונה שלו.

"זה… נשמע רע," אמר הסטודנט.

השדון משך באוזניו³⁷. מבחינת הגלגלים הגדולים זה פותר את העניין. כמובן שעבורך ועבור הדוקטור שלך זה בעייתי יותר. אני כאן כדי לעזור לך. ממניעים אלטרואיסטים, אם תרצה.

הם המשיכו לרוץ לכיוון המעבדה.

"כל הנוכחים מתבקשים להיעמד במקומותיהם ולחתום על הטופס שמוצמד לכסא שלהם," הכריז השופט, פקיד בכיר בגלגלים הבכירים, שתג השם שלו ציין "הוגן, מקשיב לחוקים ואוהב מוזיקת פופ". הוא דפק עם הפטיש שלו בקצב על השולחן שלו. "ושקט בבקשה! תקנה 132 ב' קובעת שאסור לדבר עד שמסיימים לחתום על טפסי הכניסה."

אולם בית המשפט התמלא ברחש של עטים וניירות.

"מעולה!" הרעים השופט בקולו. "נושא התביעה יכול לצעוד קדימה ולחתום על הטופס שמונח על הבמה."

הפקיד החרוץ, האמין וחסר הפשרות צעד קדימה, בידו עטים בצבעי כחול, אדום ושחור, וחתם את שמו שלוש פעמים במקומות הנכונים.

"יפה מאוד," אמר השופט, ושביעות הרצון שלו ניכרה. "כל המושבעים כאן? כולם חתמו בשלושה עותקים? מעולה, מעולה. ובכן, בעוד דקה וחצי בדיוק ייפתח הדיון על הוספת סעיף לחוק הטירוף בהתאם לשימוש נאות בסעיף 13 של חוק אנומליית המציאות…"

בקצה של מסדרון ארוך, חשוך וקר, ניצבת דלת.

אף שדון לא פתח אותה מזה עידן ועידנים.

למעשה, כמה קבצי חוקים נוסחו במיוחד כדי לוודא שאף שדון לא יתקרב אל הדלת הזאת.

ואל מה שמאחוריה.

דוקטור זילברשטיין בקושי הופתע לראות את אחד הסטודנטים שלו, מלווה בטיפת קפה לבושה בחליפה לבנה, נכנס למעבדה. מה שהיה מפתיע זה שהסטודנט הצליח להכנס דרך הדלת, שבדיוק נמסה לקונפטי.

"אתה," נופף זילברשטיין לעבר הסטודנט בידו. "אתה הולך ונהפך לפינגווין. הפסק זאת."

"אממ, בסדר," אמר הסטודנט. הוא פנה אל עורך הדין. "אני מבין למה התכוונת. הוא נפל על כל הראש."

דוקטור זילברשטיין ריחף באוויר, והוציא בועות סגולות מפיו. היה נדמה לו שהוא יכול לראות את איטליה מבעד לחלון. במחשבה שנייה, הוא היה איטליה. זו הייתה הרגשה מעניינת.

"מוזר," הרהר בקול. "לא תיארתי לעצמי שאיטליה מרגישה ככה." במחשבה שנייה, הוא לא היה בטוח שזו איטליה. אולי היה זה בכלל הצבע הסגול.

הסטודנט בהה בדוקטור זילברשטיין, שנשכב על השולחן ונפנף בידיו וברגליו.

תפיסת המציאות שלו נופצה, אמר עורך הדין. אין לדעת מה הוא חווה.

"למה הם עשו לו את זה?" שאל הסטונדט, מתוך שמץ של סקרנות אינטלקטואלית.

אם הם יעשו את זה למספיק אנשים, תהייה להם עילה סבירה לטעון שאין צורך לשמור על מציאות מסודרת בנוכחות האנשים האלה, אמר עורך הדין. ואז המציאות עצמה תקרוס.

"הום. בעייה."

כן, אמר עורך הדין. תתפוס אותו. זה ייצב את תפיסת המציאות שלו, לפחות באופן זמני. האישורים שלי תקפים לשעה וחצי הקרובות.

דוקטור זילברשטיין נמשך בחזרה אל תוך גופו בעזרת ידו התקיפה של הסטונדט. "ובכן ובכן!" אמר זילברשטיין. "זו הייתה חוויה מעניינת."

"דוקטור? אתה איתנו?" בדק הסטודנט.

"נראה לי," אמר זילברשטיין. "אני חושב שלפני דקה הייתי איטליה. איפה העבודה שהיית אמור להגיש לי?³⁸"

הסטודנט הסמיק כשנזכר במחול האותיות שהתרחש אתמול בלילה – או היום בבוקר, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים. "הכלב אכל לי אותה," אמר.

"שטויות. אין לך כלב."

"זה רק מוכיח," התפתל הסטודנט. "אינך חושב שהייתי מרעיב את הכלב שלי עד שהיה אוכל מחברות, נכון?"

"יש בזה משהו," הודה זילברשטיין. "אבל מצד שני – "

אם אוכל להפריע לדיון המרתק שלכם, אמר השדון עורך הדין, ברגעים אלו מתחיל משפט שעשוי לחרוץ את גורלה של האנושות. או לפחות, של מדעני הקוואנטים.

"זה נשמע חשוב," אמר דוקטור זילברשטיין. "למעשה, בדיוק תכננתי להשלים את הבדיקה – " הוא הסתובב לכיוון המכונה.

"אל תלחץ על המכונה הארורה!" צעק הסטודנט. "שדוני התוהו שיבשו אותה."

זילברשטיין מצמץ. "כן, זכור לי שהיצור הטורדני ההוא אמר משהו כזה."

תיאופיליוס. הוא הסתלק כבר, למצוא לעצמו שעשועים אחרים, אמר עורך הדין. בכל אופן, השגתי אישור חד פעמי להביא אתכם כעדים לאולם בית הדין. אתם לא מאמינים כמה טפסים ושוחד הייתי צריך בשביל להשיג את הדבר הזה. תחזיקו ידיים בבקשה, ובואו נזוז.

היה רגע מוזר ובו היו הסטודנט ודוקטור זילברשטיין מחוץ למרחב. זה היה הכרחי, כמובן, כדי להגיע אל אולם בית המשפט, שהתקיים במימד הזמן בלבד.

באותו רגע, שני בני האנוש חוו חוויה יוצאת דופן.

דוקטור זילברשטיין הגיע להארה כמוה לא הגיע אף אדם מעולם. הוא הביט בנצח, והנצח הביט בו חזרה.

"פתרתי את חידת האלוהים," אמר.

הסטונדט הבין סוף סוף שהגולגולת שלו מעולם לא דיברה. זה היה הוא כל הזמן.

"יצאתי מדעתי," אמר.

מעולה, התחיל להיות פה קצת צפוף, ענה לו קול.

השדון עורך הדין ושני בני האנוש התגשמו באמצע אולם בית המשפט, בדיוק באמצע נאום התביעה של הפקיד החרוץ.

"-כל פעם שהדבר יקרה – " הפקיד הפסיק בנאומו. "מה קורה כאן?"

השופט הביט בשעונו. "אתה מאחר בשתי מאיות," נזף בעורך הדין. "נא לרשום בפרוטוקול ביזוי בית המשפט מצד ההגנה."

איפה הסטודנט שלי? לחש זילברשטיין לעורך הדין.

"שלחתי אותו למקום אחר," אמר עורך הדין, "עם משימה חשובה. המשפט פה הוא רק הצגה. אנחנו צריכים למשוך עבורו זמן."

הוא כחכח בגרונו וסידר את עניבתו. "נא לציין בפני הפרוטוקול כי בסעיף 32 בטופס שמילאתי, תחת הכותרת 'איחורים בלתי תלויים', מצויין – "

הסטודנט התגשם בפתח של מסדרון ארוך, חשוך וקר.

בסוף המסדרון תמצא דלת, הורה לו עורך הדין. בתוך החדר תמצא ספר. עליך להשמיד אותו. אל תדאג לגבי השחתת רכוש; יש לי את כל הטפסים המתאימים.

"למה להשמיד את הספר?" שאל הסטודנט, שחש נקיפות מצפון.

זו הסחת דעת, אמר עורך הדין. אתה צריך למשוך עבורנו זמן כדי שננצח במשפט.

למען האנושות כולה ושלמות המציאות, התקדם הסטודנט במורד המסדרון.

"וכפי שתוכלו לראות בטפסים שלפניכם – השגתי אישור להביא לכאן את בן האנוש הזה כעד מטעם ההגנה."

פניהם של המושבעים פנו אל עבר דוקטור זילברשטיין, שחש נבוך לפתע. ובכן, אני-

"ביזוי בית המשפט!" צווח השופט. השדון בחליפה הלבנה רכן אל הדוקטור ולחש, "לבני אנוש מותר לדבר רק על פי סדר האלף בית. זו תקנה ישנה מאוד."

"בלי לחשושים!" קרא השופט. "זהו בית משפט, רבותיי." הוא היכה בפטיש.

דוקטור זילברשטיין ניסה שוב. אני בוודאי גם דואג הרבה ורוצה – אוף, אי אפשר להגיע ככה לשום נקודה!

השופט היכה שוב בפטיש. "סדר בבית המשפט! נא לרשום בפרוטוקול כי בן האנוש לקוי דיבור. ההגנה נקראת למלא את הטפסים הדרושים, או לסלק את העד."

השדון בחליפה הלבנה גנח. "כבוד השופט…"

הפקיד האמין, החרוץ וחסר הפשרות התבונן בשדון הלבוש בחליפה לבנה שליהג בפני בית המשפט על זכויות אנושיות, שדוני תוהו וגרעיני חמנייה³⁹, וזיהה אותו.

הוא הרים את ידו. כמובן, לא הייתה עילה לזלזל בבית המשפט ולהתפרץ לדברי ההגנה, גם אם הוא חושב שהיא מושחתת.

השופט הצביע עליו בפטישו. "האם לתביעה יש טענה הנוגעת בעניין?"

"השדון הזה," האשים הפקיד, "הוא שדון תוהו במסווה, ועמידתו על הבימה בחליפה הזאת מהווה זילות מוחלטת של כל ערכי הגלגלים הגדולים!"

שקט השתרר באולם. דוקטור זילברשטיין נראה מבולבל.

השדון בחליפה הלבנה חייך. "מילאתי את כל הטפסים הדרושים," אמר בשלווה.

מהומה השתררה⁴⁰ בבית המשפט, והשופט נאלץ להכות בפטיש עשר פעמים והשליך קסת דיו על אחד השדונים לפני שהשתרר שקט. "דממה! בית המשפט מכריז על חמש וחצי דקות של הפסקה, במהלכן יבחן את ההאשמות ואת הטפסים של עורך הדין מטעם ההגנה!"

חיוכו של השדון בחליפה הלבנה התרחב.

הסטודנט ניגש אל הדלת.

היא לא הייתה נעולה⁴¹.

מעבר לדלת היה חדר קטן, ובו שולחן מתכת, ועליו ספר עב כרס.

השדון בחליפה הלבנה אמר לו שהוא חייב לשרוף את הספר. זה יקנה להם את הזמן הדרוש כדי לנצח במשפט.

הסטודנט הוציא מצית מכיסו.

אתה בטוח שזה רעיון טוב? שאלה הגולגולת שלו.

זה למען המציאות כולה, ענה הסטודנט והדליק את הלהבה.

השדון בחליפה הלבנה והפקיד החרוץ, האמין וחסר הפשרות, ישבו זה לצד זה. אחד מהם מחייך, והשני בוהה בו בזעם.

"אני חייב להודות לך על ההזדמנות הזאת," אמר השדון בחליפה הלבנה. "אם לא היית קורא למשפט הזה, היא לא הייתה נקרית בפניי." הוא דחף קלות את הפקיד. "זה מצחיק, שפעלנו הפוך מטבענו, הא? אני פעלתי בהתאם לתקנות ואתה גרמת לתוהו הגדול ביותר שהיה אי פעם, הא?"

"לא ממש," אמר הפקיד.

השדון הביט בשופט והמושבעים המתדיינים.

"ובכן," אמר, מחייך, "אני חושב שזה אירוני."

הספר עלה בלהבות.

הסטודנט היה יסודי. הוא הבעיר את הספר מכל הפינות, ושמר שהאש לא תיכבה. הוא כיסה את אפו בשרוולו, כדי שלא להחנק מן העשן.

קול אזעקה נשמע.

"מה עשית?" צעק הפקיד.

מה קורה פה? צעק זילברשטיין.

"פריצה לחדר המקודש!" צעק השופט.

הטפסים נשכחו, המהומה שלטה, והמון השדונים הזדעקו במורד המסדרונות אל עבר מסדרון ארוך, חשוך וקר, ואל עבר הדלת בקצהו, ואל עבר הסטודנט שעמד ליד ערימת אפר.

השדון בחליפה הלבנה נשכח במהומה.

הפקיד החרוץ, האמין וחסר הפשרות שמר על שני בני האנוש בתא המעצר שלהם, מתהלך ללא הרף. "אתה מבין מה עשית?!" הוא צעק על הסטודנט. "אתה מבין לאיזה נזק גרמת?!"

רק רציתי להגן על המציאות, מחה הסטודנט.

נראה כאילו הפקיד עומד לחטוף שבץ. "להגן על המציאות! אתה הרסת את ספר החוקים, את ספר החוקים החשוב מכולם. מחקת את החוק החשוב ביותר על כל סעיפיו וסימניו. גרמת לתוהו שכמוהו לא היה מעולם, השמדת את המציאות המסודרת והתקינה!"

אין לכם עוד עותקים של הספר הזה? שאל זילברשטיין.

"לא," גנח הפקיד. "החוק מגדיר שכל חוק הוא ייחודי ולכן לא מופיע יותר מפעם אחת."

ולא תוכלו לשחזר את החוק?

"בוודאי," אמר הפקיד בייאוש. "אבל זה ייקח עידן ועידנים! נצטרך למלא טפסים כה רבים, להעביר תקנות כה רבות, להשיג אישורים – זה ייקח שנים, ובשנים האלה שדוני התוהו רק יעשו יותר ויותר בלגן. בני האנוש לעולם לא יחזרו לחיות מציאות מסודרת ועקבית."

"זה הצליח מעל ומעבר למצופה," אמר השדון. "אני מצפה לתשלום הוגן."

"כמובן," אמר הקול העתיק, "אתה תזכה לגמולך."

דוקטור זילברשטיין עצם את עיניו. איזה חוק זה היה?

הפקיד התיישב על הרצפה באפסות כוח. "חוק שימור האנרגייה," אמר.

הדוקטור הביט בסטודנט. שיהיה לנו בהצלחה, אמר באימה. שיהיה לאנושות כולה בהצלחה.

כתיבת תגובה לבטל