רק אחרי ההלוויה בארי גילה איזה כוח נמצא ברשותו.
כלומר, כבר מתישהו בחטיבה הוא ידע שהוא מסוגל לשרוף קדמיום. הוא שבר את הרגל והיה צריך לעבור איזה ניתוח, וההורים שלו שילמו כבר על בדיקת מערכות כללית וככה התגלתה האלומנטיקה שלו. זה היה מין משחק כזה. הוא היה יכול לשרוף אותו וליצור סביבו בועה של זמן מואט. זה היה נראה קצת חסר תועלת בהתחלה.
אחר כך הוא גילה שהוא יכול למשל לשרוף את הקדמיום בתחילת השיעור, ואז אחרי חמש דקות להפסיק לשרוף ולגלות שהשיעור כבר נגמר. זה עבד מעולה כל עוד המורה לא פנה אליו. זו הייתה אחלה דרך להפסיק להקשיב בשיעורים משעממים.
עד שהגיע אותו יום נורא שכינסו את כולם בבית המדרש ומתוך הרגל בארי שרף את הקדמיום וכשיצא ממנו גילה שהוא פספס משהו חשוב, שכולם בוכים פתאום, וכשהוא שאל את גבריאל מה קרה הוא גילה שהעולם נשבר בלי שהוא שם לב.
היה חם בהלוויה, חם כמו שרק בבתי קברות יכול להיות חם. הנאומים היו ארוכים ובוכיים ולא היו קשורים בכלל לשום דבר, ובארי הרגיש שהוא כאילו מרחף מחוץ לגוף שלו, מסתכל על כל מה שקורה ממרחק. והוא רצה, נורא רוצה, לשרוף את הקדמיום ולגרום להלוויה הנוראה הזאת להסתיים אבל הוא לא העז, לא העז לברוח משם
אחר כך הם הלכו הביתה וזה היה הדבר הכי הזוי בעולם כי איך אפשר ללכת הביתה אחרי דבר שכזה איך אפשר להסתובב בין ארבעה קירות של חדר כאילו לא קרה שום דבר וכולם בבית מסתכלים עליך במין מבט של רחמים שאתה לא מסוגל לעמוד בו. וכשהגיע הלילה בארי שכב במיטה וכל השדים מכל העולם התקבצו ובאו אליו והוא לא היה מסוגל לישון, הוא לא העז ללכת לישון.
זה היה הרגע בו הוא הבין מה הוא יכול לעשות עם הקדמיום.
בארי לא ישן באותו הלילה. הוא שרף את הקדמיום, ואחרי כמה דקות כבר היה בוקר.
הבוקר לא היה טוב יותר מהלילה. הוא לא אכל (מי יכול לאכול בבוקר שכזה), ואחר כך נסע לירושלים כדי לפגוש את ההסעה שלקחה אותם אל השבעה. הם ישבו במעגל כזה של כסאות כתר וכרסמו עוגיות יבשות ואנשים דיברו והלב של בארי הוצף והוא הלך לשירותים ושרף את הקדמיום לשתי דקות וכשהוא יצא כולם יצאו החוצה ונסעו עם ההסעה.
ובארי גילה שהוא יכול פשוט לדלג על כל הדברים האלה בחיים שהוא לא רוצה לחוות, והוא גילה שהם רבים לאינספור. כשהם הגיעו לישיבה הוא נשכב על המיטה ושרף את הקדמיום לכמה שעות, כמעט חצי יום (הוא לא ישן, רק בהה באוויר), וכשהוא סיים השבעה כבר נגמרה והיה יום שישי ופתאום הוא הצליח לנשום טיפה.
הימים אחר כך לא היו קלים יותר ובפנימייה הייתה עדיין מיטה אחת ריקה ולפעמים בארי הרגיש חלול מבפנים ולפעמים כל הרגשות הציפו אותו והוא הלך הצידה לבכות. והוא התחיל לדלג על ימים, הוא רצה להיות לבד והוא לא רצה לחוות כלום והוא התחיל פשוט לשרוף את הקדמיום עוד ועוד ולדלג על עוד ועוד ימים.
הוא כמעט חשב שאולי הוא ישיג שלווה.
הוא לא למד לשום דבר אבל לא היה אכפת לו ממבחנים או מבגרויות, ובטח שלא מדברים כמו פעילות מדריכים או סדר ערב. הוא ישן מדי פעם ואכל מדי פעם וגם חזר הביתה לשבתות, אבל בשאר הזמן הוא בעיקר דאג להשיג עוד ועוד קדמיום (מוציא כל שקל שנשאר לו מבר המצווה), והוא שרף ושרף את הקדמיום עד שפתאום הוא גילה שהוא כבר לא שביעיסט ושהשמינית שלו נגמרה, וכל כמה שזה נמשך היה כמה שבועות שהוא בילה בבועת זמן לבדו.
לא הרבה אנשים דיברו עם בארי בימים האלה, כי הוא ברח מהשיחות האלה. רק גבריאל בעקשנות דאג לפגוש את בארי בכל פעם שהוא יוצא מבועת הקדמיום שלו ולדבר אתו ולחבק אותו ולשאול אותו מה שלומו. מה זו השאלה הזאת, בארי אף פעם לא ידע מה הוא אמר לענות על השאלה הזאת, בכל פעם שמישהו שאל אותו את השאלה הזאת הוא רק רצה לשרוף את הקדמיום ולדלג קדימה בזמן ולהיות לבד.
ובכן השמינית הסתיימה ובארי לא היה בשבו"שים בכלל אז הוא פשוט הלך לישיבה שגבריאל הלך אליה אבל הוא לא הכיר שם אף אחד כי הוא דילג על הימים כל הזמן, לפעמים היו שבועות שהזמן היחיד שבו הוא היה יוצא מבועת הזמן שלו היה מתי שהגיעה שבת בבית. בארי לא הכיר אף אחד ואף אחד לא הכיר אותו והוא היה לבד, רק הוא ורוחות הרפאים שלו, והוא מצא שלווה בשקט הזה.
גבריאל כל הזמן ניסה לשכנע אותו להפסיק לשרוף את הקדמיום, הוא כל הזמן היה אומר לו: אתה מפסיד את החיים, בארי, אתה שקוע כל כך בתוך האסון שאתה מוותר על החיים שלך. אבל בארי היה עונה לו שאין לו חיים לחיות אותם, איך אפשר בכלל לדבר על חיים אחרי שקרה מה שקרה, ואז היה הולך ומסתגר בבועת זמן כדי לדלג כמה ימים קדימה עד שגבריאל ישכח מהשיחה הזאת.
וכך עבר שיעור א' (שנמשך רק כמה שבועות), וכך עברה המחצית הראשונה של שיעור ב' ואז גבריאל הלך והתגייס לחיל הים ובארי נשאר לגמרי לבד בישיבה שלא מכירה אותו והוא לא מכיר אותה, והוא התחיל להתכנס בבועת הזמן שלו יותר ויותר והפסיק לחזור הביתה בחלק מהשבתות, אבל השלווה שהייתה לו בבועת הזמן כמו נעלמה, ונותר רק חלל
וכשהגיע היארצייט והוא עלה לקבר ופגש שם את כל החבר'ה שלו מהתיכון (כולל האחד שהיה מתחת לאדמה), הדמעות שבו והציפו אותו, ומיכאל תפס אותו ואמר לו, מה אתך בארי, זה היה לפני שלוש שנים ואתה מתנהג כאילו זה קרה רק לפני כמה שבועות.
ובארי הסתכל עליו בעיניים כבויות ולא ידע איך לומר לו, אבל זה נכון, אבל זה נכון.