אם יש דבר שגבריאל שונא זה שבתות קיץ. כי שבתות קיץ יוצאות מאוחר כל כך וברגע ששבת יוצאת מין שעון מתחיל לתקתק בראשו ולספור כמה שעות נשאר לו לישון ועוד כמה שעות הוא צריך להיות בבסיס. והוא לא מספיק בקושי לאכול ארוחת ערב לשטוף כלים לארגן תיק וכבר שתיים עשרה בלילה ועוד חמש שעות הוא כבר צריך לקום והזמן בורח לו מבין האצבעות.
והוא שם לעצמו כלל, אף פעם לא פחות מארבע שעות, אף פעם לא פחות מארבע שעות. ואחרי ארבע שעות השעון המעורר מצלצל והוא קם בעיניים טרוטות ומכפתר את המדים ויורד למטה, כל הבית עדיין חשוך וצעדיו כבדים ומרעימים והוא יוצא מן הבית אל יום ראשון.
הרי מה זה יום ראשון, זה כאילו מישהו לקח את כל הרגשות השליליים שאדם יכול להרגיש והפך אותם ליום. יום ראשון זה הנסיעה הנוראה אל הבסיס, ההרגשה של תחושת החופש הולכת ונותרת מאחור, העייפות שנסוכה על כל האיברים ואז התור הארוך בכניסה לבסיס.
לפעמים בימי ראשון כשגבריאל עושה הפעלת מערכות, זורק חבלים למים ומגלגל אותם, סופר תחמושת ומגרז ברגים, הוא חושב על שאר החברים בשיעור שלו ועל המקום בו הם נמצאים עכשיו. איזה בסיס מאובק בדרום, יבש עד העצם, שם הם עושים מסעות ופטרולים. לפעמים הוא תוהה מי מהם סובל יותר.
הרי זה ידוע שבצבא יש שני מטבעות שחיילים משתמשים בהם, סבל ופז"מ, ואם כי כולם רוצים את ההטבות שמגיעות עם הפז"מ כולם מוכנים לוותר על הסבל וההטבות שהוא מביא עמו. אבל לפעמים גבריאל מתגעגע לחברי השיעור שלו ואז הוא מרגיש שהוא סובל יותר.
כי החברים שלו אמנם נמצאים אי שם אוכלים אבק אבל הם ביחד ולפעמים אפילו כמה רבנים מהישיבה נוסעים לבקר אותם והוא תקוע כאן על המים בלי אף אחד שמכיר אותו ואף אחד שאפשר לדבר אתו ואפילו השם שלו גבריאל שייך למקומות אחרים, בספינה בכלל קוראים לו נץ.
ולמה קוראים לו נץ, בגלל שהוא יכול לשרוף בדיל. ולפעמים הוא ממש שונא את הרגע הזה בסוף התיכון שהוא הלך כמו אדיוט לעשות בדיקת אלומנטיקה, כי באזרחות זה טוב ויפה לראות טוב יותר ולשמוע טוב יותר אבל בצבא אם אתה מסוגל לעשות משהו זה רק אומר שיקאדרו אותך יותר בלעשות אותו,
וכך למשל כשהם יוצאים לים ביום ראשון בצהריים והמפקד מספר על המודיעין החדש מהזירה והם אוכלים פסטה ברוטב עגבניות חריף ואז מחלקים משמרות, המפקד מזכיר שצריך להיות לפחות מבדיל אחד בכל משמרת. והם רק שני מבדילים בספינה והמבדיל השני פזמניק וכך גבריאל מוצא את עצמו בכל יום ראשון במשמרת יום, ובזמן שחצי מצוות הספינה הולך לישון הוא צריך להשאר ער ולהיאבק עם העייפות של יום ראשון.
ובגלל שהוא מבדיל כמובן שהוא אף פעם לא יכול לרדת מהגשר, המפקד רוצה אותו תמיד למעלה מביט בים לזהות כל סירה, כל בקבוק, כל חבל. והוא עומד על ההגה ושורף בדיל וכל החושים שלו מועצמים כל כך והרעש של המנוע מאיים לשרוף לו את האוזניים (האטמים לא עוזרים בכלל) והוא מרגיש כל טיפת פיח על הידיים וכל תנועה קלה של הספינה, עד שגם בים שקט של שלושים סנטימטרים הוא מרגיש כמו בסערה. ואמנם לפעמים הוא רואה מרחוק דולפינים שאף אחד לא שם לב אליהם אבל זה לא שווה את זה.
אבל האמת שמתחיל להמאס לו מזה, מתחיל להמאס לו מלהרגיש כל דבר לשמוע כל דבר, הרי מה חייל רוצה אם לא להתנתק קצת אבל הבדיל מכריח אותו להיות בתוך ההוויה הזאת לחלוטין. והוא עומד ומסתכל על הים ומסתכל על הים והוא שומע כל דבר ומריח כל דבר (הריח של הגריז הורג אותו, הורג אותו) וזה לא נגמר עד שהוא מגיע הביתה אחרי שבועיים שלושה וצונח על המיטה עם המדים ומכבה את הבדיל, מכבה אותו כדי להפסיק להרגיש, להפסיק להרגיש
הוא יותר מדי שורף את הבדיל, הוא מרגיש את זה בכל הגוף, הבדיל כבר מתחיל לפגוע בו אבל לאף אחד בצבא לא אכפת. ויום אחד הוא קם ומחליט לעשות מעשה והוא משאיר את כל בקבוקוני הבדיל בבית.
והם יוצאים לים וכרגיל הוא תופס משמרת יום והוא מסתכל סביבו על העולם והכל כל כך מטושטש, הוא רואה רק כתם כחול מטושטש ולא מרגיש ולא שומע שום דבר וזה נפלא כל כך. אבל אז הספינה עולה על איזה חבל שמסתבך במדחפים וטלטלה גדולה מעירה את כולם והם תקועים
והמפקד רץ למעלה לצעוק מי הצופים בגשר איך הם לא שמים לב שיש חבל במים והמבט שלו משחר לטרף מחפש את הראש של מי לערוף, והוא רואה את גבריאל עומד ליד ההגה ואומר לו, נץ, איך יכול להיות שאתה מפספס דבר כזה, בשביל מה אתה מבדיל
וגבריאל מרכין את הראש, כל החיים חינכו אותו שאסור לשקר וגם עכשיו הוא לא יכול להתחיל בזה, והוא אומר לא שרפתי בדיל, אני בלי בדיל.
מה זאת אומרת בלי בדיל, המפקד אומר. מה פתאום אתה לא שורף בדיל.
וגבריאל לא יודע מה לומר לו, אם לספר לו שהרעש של המנוע פוגע לו באוזניים או שהשיחות של החבר'ה בבטן הספינה פוגעות לו בנשמה, וכמה נורא זה שעם בדיל אתה שומע כל דבר. אם לספר לו שהבדיל גורם לכך שכל תנודה במים תרגיש כמו גל של שלושה מטרים, אם להסביר לו את כאב הראש הנורא שאוחז אותו, אם לספר לו על המשאלה של כל חייל להצליח לשכוח איפה הוא נמצא אבל איך הבדיל מקרקע אותו ולא מאפשר לו לברוח
ובסוף הוא ממלמל רק, רציתי לנוח, בסך הכל רציתי לנוח, ובזמן שהמפקד עוזב אותו כדי לעלות בקשר מול החוף גבריאל מרגיש שהוא לא עומד לצאת השבת הביתה.