ושוב הגיע הזמן ההוא בשנה שכולם באים אליו עם אותן השאלות, בעיניים שבטוחות שיקבלו תשובה. אלו היו הזמנים שבהם יובל היה מוצא את עצמו נאנח יותר מכרגיל ושותה קפה יותר מכרגיל וחוזר הביתה עייף מכרגיל.
לא נרשמתי בשביל זה, היה אומר בכל שנה ליעל. מה כבר רציתי, ללמד תורה, לשחות עם התלמידים בנתיבים המופלאים של הגמרא, למי הם חושבים אותי?
אבל הוא ידע היטב למי הם חושבים אותו, לאחד שכל התשובות אחוזות בידו, אחד שאפשר ליפול עליו עם כל הצרות של החיים ולזכות למענה הנכון. והוא, מי הוא בכלל, אמנם ר"מ בישיבת הסדר אבל בחור צעיר בסך הכל, רק בן שלושים, אין לו נסיון חיים עתיק לחלק לאחרים, והוא הרי כמותם מטלטל עדיין בגלי החיים ומנסה לשמור על הראש למעלה ולצוף בכיוונים הנכונים.
כאלה אנחנו, היה נוהג לומר, הולכים בעולם עם עיניים מכוסות, מחפשים מישהו שיילך עם לפיד וינחה אותנו בתוך המבוך הזה. זה היה משל יפה, ורק בבית הוא היה מפטיר ליעל בשמץ של סרקזם: אבל בעולם הזה, אפילו הלפידים מכוסי עיניים.
ובכל זאת זמן אלול חזר על עצמו מדי שנה ושנה, וזמנו של יובל הפסיק להתמלא בשאלות על הרא"ש או על הריטב"א ובמקום זה עבר לשיחות אישיות יותר בחדרים סגורים יותר עם כוסות קפה חזקות יותר. הם היו יושבים מולו, נערים צעירים שאך לפני כמה חודשים היו תיכוניסטים ועכשיו הם הפכו להיות בחורי ישיבה וכל העולם הזה זר להם ומבלבל, ולפעמים יובל תהה מי חשב על הרעיון המשוגע הזה להתחיל את שנת הלימודים בתקופה הכי קשה שלה, ישר עם כל החשבון נפש והקרעכץ, למה לא להתחיל את שנת הלימודים בסיוון, חג שבועות, ככה לתת כמה חודשים של לימוד תורה, של היכרות עם העולם החדש הזה לפני שנופלים עליך הימים הנוראים.
אבל העולם היה כפי שהוא היה, ולפעמים זה היה נראה הדבר הוודאי היחיד שאפשר לדעת. ולכן יובל ישב מול הבחורים שלו, והקשיב להם. כמה טוב שהוא ידע להקשיב. יעל תמיד אמרה לו שזו המעלה הגדולה שלו. אמנם כשהוא היה צעיר הוא היה פטפטן גדול אך עם השנים למד להקשיב. הוא חשב לפעמים שהמהפך האמיתי קרה בצבא, בכל השעות הריקות האלה שהוא עמד לבדו מול המדבר, עם השקט של הרוח והשמש, מאזין לעולם כולו שמנסה להתגלגל בתוך התוהו בלי לגעת בו.
זה הסוד, הוא ידע, הסוד של אז נדברו יראי ה', כשאנשים מקשיבים אז אנשים יכולים לדבר ואז הנשמה שלהם מדברת מתוכם. ולנשמות של בני אדם יש כל כך הרבה מה לומר, כל כך הרבה משאות ייסורים שהן נושאות עליהן ואמנם להקשיב זו לא עזרה גדולה אבל לפעמים נדמה שזה הכי הרבה שאדם יכול להציע.
אז הנה הוא יושב בחדר הקטן שלו, עם השנים החדר הלך והתמלא בספרים מאובקים וספרים פתוחים, בניירות ובפנקסים, בתמונה משפחתית, בעציץ קטן של במבוק סיני. מולו יושב כל פעם תלמיד אחר ומספר לו את שעל ליבו. אחד מכה על חטא, על משובות ילדות שעשה. השני מרגיש שהוא לא מוצא את עצמו בתוך כל הלו"ז העמוס של הישיבה, והשלישי מקשה קושיות כלפי שמיא.
לכולם יובל מקשיב בסבלנות, לוגם מספל הקפה שלו (אשתו קיבלה אותו במתנה בכנס מעצבות פנים לפני כמה שנים), מלטף באצבעו את עציץ הבמבוק שנראה שגמע בצמא את דברי התלמידים, גדל וגובה משיחה לשיחה.
לפעמים התלמידים מתייפחים ולפעמים לא, לפעמים הם נושאים אליו עיניים מלאות תקווה ולפעמים הם פשוט מדברים בצורה עניינית. וכל פעם יובל מרגיש שהוא לא יודע מה לומר להם, מה הוא בכלל יכול לומר להם, אבל להקשיב הוא יכול. לפעמים אחרי שהוא מקשיב הוא מוסיף כמה מילים, אבל נדמה שגם התלמידים יודעים שאל הרב יובל באים בשביל ההקשבה, לא בשביל התשובות.
ויש שאלה אחת, היא זו שחוזרת כל שנה, היא זו שיובל שומע הכי הרבה. יושב מולו תלמיד ומספר לו על הפעמים שניסה להשתנות, על הפעמים שהבטיח לעצמו שמעכשיו הכל יהיה אחרת. מספר לו כיצד כל שנה בכה ביום כיפור, כיצד קבע מסמרות בליבו ונשבע להפוך לאדם חדש.
ואיך כל פעם התרסק על מצוקי החיים. ומה אפשר לעשות, מה אפשר לעשות, איך אפשר שוב לבוא אל ראש השנה כשאתה יודע שאתה נכשל שוב ושוב.
יובל מקשיב לשאלה הזאת, ויודע שהשאלה הזאת רודפת גם אותו, הרי גם הוא מחליט החלטות ונכשל בהן, אומר לעצמו שילמד יותר, שיקדיש יותר זמן ליעל, שיתפלל יותר בכוונה, שיפסיק לראות את הסדרה ההיא. אבל מי כמוהו יודע עד כמה קשים השינויים האלה.
אז הוא מקשיב בשקט, ואז הוא אומר בקול שקט, מלטף את הבמבוק. התפקיד שלנו הוא לא להגיע אל קו הסיום, התפקיד שלנו הוא להשתתף במירוץ. מה שחשוב זה ההחלטה שלך, לא האם הצלחת לקיים אותה. כל צעד קטן הוא משמעותי. מה שחשוב זה שאתה נמצא בדרך הנכונה, גם אם אתה לא מצליח להגיע אל סופה.
מסע לפני יעד, הוא אומר. חיים של יהודי הם מלחמה נצחית, ליפול ולקום שוב, השאלה היא רק אם אתה משתתף במסע או שאתה בורח ממנו.
לעתים כשהוא אומר את זה נדמה לו שזוהר קלוש בוקע מאצבעותיו, מעציץ הבמבוק, כאילו אור קורן ממנו; אבל זה תעתוע של האור, כמובן. החיים האלה מלאים בתעתועים.