חתולי אולת'ר

מאת הווארד פיליפס לאבקרפט

נאמר כי באולת'ר, השוכנת מעבר לנהר סקאיי, אף אדם אינו רשאי להרוג חתול; ואני בהחלט יכול להאמין בכך בעודי מביט על החתול שיושב ומגרגר לצד האש מולי. וזאת מאחר והחתולים הם יצירי חידה, וקרובים אל הדברים המוזרים שבני אנוש לא יכולים לראות. החתול הוא משורש נשמת אג'יפתוס, ונושא עמו מעשיות מהערים הנשכחות מרואה ואופיר. הוא קרובם של אדוני הג'ונגל, ויורש סודותיה של אפריקה העתיקה והזדונית. הספינקס היא דודנית לחתולים, והם דוברים בשפתה; אך הם עתיקים יותר ממנה, וזוכרים את אשר היא שכחה.

באולת'ר, לפני שהשלטונות אסרו על הריגת החתולים, גרו איכר זקן ואשתו, שנהנו מלכידתם והריגתם של חתולי שכניהם. אינני יודע מדוע עשו זאת; מלבד זאת שרבים שונאים את קול החתולים בלילות, ומצטמררים כאשר חתולים מתגנבים בדממה לאורך החצרות והכיכרות באור הדמדומים. תהא הסיבה אשר תהא, אותו זקן ואשתו שאבו עונג רב מלכידתו בפח וחיסולו של כל חתול שאתרע מזלו להתקרב אל בקתתם העלובה; והקולות שנשמעו לאחר רדת החשיכה גרמו לבני הכפר לחשוב שדרך ההריגה הייתה בלתי רגילה. אך הכפריים לא דיברו על דברים כאלו עם הזקן ואשתו; בשל ההבעה השגרתית על פניהם העייפות, ובגלל שהבקתה שלהם הייתה כה קטנה וכה חשוכה בצילם של עצי האלון הגדולים, מוסתרת בשוליה של חצר מוזנחת. לאמיתו של דבר, בעלי החתולים פחדו מהזוג המוזר הזה באותה המידה בה שנאו אותם; ובמקום להכות באותם רוצחים מופרעים, נזהרו שלא לתת לאף חיית מחמד אהובה להתקרב אל הבקתה המוזנחת שבצל העצים האפלים. כאשר לאחר רגע בלתי נמנע של תשומת לב התגלה שאחד החתולים חסר, והקולות נשמעו לאחר החשיכה, היה בעליו של החתול מקונן בחוסר אונים; או מודה לגורל על כך שלא היה זה אחד מילדיו שנלקח. מאחר ואנשי אולת'ר היו אנשים פשוטים, ולא ידעו מאין באו החתולים מלכתחילה.

יום אחד שיירת קרונות של נוודים משונים מהדרום הגיעה לרחובותיה המרוצפים והצרים של אולת'ר. היו אלה נוודים כהי עור, שלא כמו שאר הנוודים שחלפו דרך העיירה פעמיים בשנה. בכיכר השוק הם חזו גורלות בתמורה לכסף וקנו שרשראות צבעוניות מהסוחרים. איש לא ידע מהי ארץ מוצאם של הנוודים הללו; אך הם התפללו תפילות מוזרות, וציירו דמויות משונות על דפנות קרונותיהם – דמויות בעלות גוף אדם, אך ראשן ראשי חתולים, נצים, איילים ואריות. מוביל השיירה לבש כיסוי ראש בעל שתי קרניים ביניהן נתלתה דיסקית מסקרנת.

היה בשיירה קרון בודד ובו ילד קטן ללא אב ואם, ולו רק חתלתול שחור קטן לנחמו. המגיפה לא האירה לו פנים, אך השאירה לו את היצור הפרוותי הקטן כדי להקל על צערו; וכאשר האדם צעיר, הוא יכול למצוא הקלה גדולה בתעלוליו הנרגשים של חתלתול שחור. כך שאותו ילד, שהאנשים השחורים קראו לו מנס, חייך יותר מאשר ייבב כאשר שיחק עם החתלתול אסיר התודה למרגלות הקרון הצבוע בצורה משונה.

בבוקר השלישי לשהותם של הנוודים באולת'ר, מנס לא הצליח למצוא את החתלתול שלו; וכאשר הוא התייפח בקול בכיכר השוק, אנשי העיירה סיפרו לו על הזקן ואשתו, ועל הקולות הנשמעים בלילה. וכאשר הוא שמע על הדברים הללו, ההתייפחות פינתה את מקומה למדיטציה שלבסוף הפכה לתפילה. הוא מתח את זרועותיו לעבר השמש והתפלל בלשון שאף אחד מאנשי העיירה לא היה מסוגל להבין; אם כי הם לא ניסו להבין אותה, מאחר ותשומת ליבם הופנתה לשמיים ולצורות המוזרות בעננים. זה היה משונה כל כך, אך נדמה היה שכאשר הילד פרש את תחינותיו העננים יצרו צללים מעורפלים בצורות של דברים אקזוטיים; יצורים בני תערובות עם קרניים ודיסקיות מרחפות. הטבע מלא באשליות כאלו, מהן מתרשמים בעלי הדמיון.

באותו הלילה עזבו הנוודים את אולת'ר, ולא נראו שם שוב; והמקומיים הוטרדו לגלות שהחתולים כולם נעלמו מן הכפר. מכל קצוות הכפר נעלמו החתולים; חתולים גדולים וקטנים, שחורים, אפורים, מפוספסים, צהובים ולבנים. קראנון הזקן, ראש הכפר, נשבע שהנוודים השחורים לקחו את החתולים כנקמה על הריגת חתלתולו של מנס; והוא קילל את השיירה ואת הילד הקטן. אבל נית', הנוטריון הרזה, הכריז שהחוואי הזקן ואשתו היו החשודים הסבירים ביותר; מאחר ושנאתם לחתולים הייתה ידועה לשמצה ונעשתה נועזת יותר ויותר. ועדיין, איש לא העז להתלונן על הזוג המרושע; גם כאשר אטאל הקטן, בנו של הפונדקאי, נשבע שהוא ראה לאור הדמדומים את כל חתולי אולת'ר באותה חצר ארורה תחת לעצים, פוסעים בדממה וחגים בצמדים במעגלים מסביב לבקתה, כמו מבצעים טקס מסתורי של חיות. הכפריים לא ידעו עד כמה אפשר להאמין לילד קטן כל כך; ואם כי הם חששו שהזוג המרושע הקסים את החתולים אל מותם, הם העדיפו שלא לנזוף בחוואי הזקן עד שיפגשו בו מחוץ לחצר האפלה והמחרידה שלו.

וכך, שקעה אולת'ר בשינה זועמת וחסרת אונים; וכאשר התעוררו האנשים עם שחר – ראו! כל חתול שב אל מקומו לצד האח! גדולים וקטנים, שחורים, אפורים, מפוספסים, צהובים ולבנים, אחד לא חסר. הם שבו חסרי פגע ושמנים, מגרגרים בשביעות רצון. הכפריים דיברו זה עם זה על המאורע, ופליאתם הייתה רבה. קראנון הזקן שוב התעקש כי הנוודים השחורים לקחו אותם, מאחר וחתולים לא שבים בחיים מהבקתה של הזקן ואשתו. אך כולם הסכימו על דבר אחד: שסירובם של החתולים לאכול את מנת הבשר שלהם או לשתות את החלב שלהם היה מסקרן ביותר. ובמשך יומיים שלמים החתולים העצלים, החלקלקים של אולת'ר לא נגעו בפיסת מזון, רק רבצו לצד האח או בקרני החמה.

שבוע חלף עד שהכפריים הבחינו כי אורות לא עולים בחלונות המאובקים של הבקתה בצל העצים. ואז נית' הרזה ציין שאיש לא ראה את הזקן ואשתו מאז הלילה בו נעלמו החתולים. לאחר שבוע ראש הכפר החליט להתגבר על פחדיו ולדפוק על דלת הבקתה השקטה להחריד, מאחר וזו הייתה חובתו, אם כי הוא לקח עמו את שאנג הנפח ואת ת'ול הסתת כדי שיהיו לו לעדים. כאשר הם פרצו את הדלת השברירית הם ראו רק זאת: שני שלדי אדם נקיים להפליא על רצפת העפר, וכמה חיפושיות יוצאות דופן זוחלות בצללים בפינות הבקתה.

היו כעת הרבה יותר דיבורים בקרב תושבי אולת'ר. זאת', הפתולוג, התייעץ ארוכות עם נית', הנוטריון הרזה; וקראנון, שאנג ות'ול נאלצו לענות על שאלות רבות. אפילו אטאל הקטן, בנו של הפונדקאי, נשאל שאלות לרוב וקיבל ממתקים בתמורה. הם דיברו על החוואי הזקן ואשתו, על שיירת הנוודים השחורים, על מנס הקטן והחתלתול השחור שלו, על תפילתו של מנס ועל השמיים בזמן אותה התפילה, על מעשיהם של החתולים בלילה בו עזבה השיירה, ועל מה שנמצא מאוחר יותר בתוך הבקתה שבצל העצים בחצר המחרידה.

ובסופו של דבר, העבירו אנשי הכפר את החוק יוצא הדופן שנמסר לסוחרים בהאת'ג, ונידון בפיהם של נוודי ניר; החוק שאומר כי באולת'ר, אף אדם אינו רשאי להרוג חתול.

הסיפור הזה נכתב בידי הווארד פיליפס לאבקרפט, מאבות האימה הקוסמית, ידוע בעיקר בשל יצירתו של המיתוס של קת'ולהו. הסיפור המקורי פורסם בשנת 1920, ותורגם כאן על ידי.

הרחבות ומראי מקומות, לתועלת הקוראים:

• הסיפור כולו מתרחש בארץ החלומות, שהיא מעין מימד משיק לעולמנו שסיפורים רבים במיתוס הלאבקרפטיאני מתרחשים בו.
• העיר אולת'ר והכהן הצעיר אטאל מוזכרים גם בסיפור נוסף שתרגמתי, שנמצא כאן, וכן בסיפור The Dream-Quest of Unknown Kadath. שם תוכלו לפגוש שוב גם את החתולים של אולת'ר.
• אג'יפתוס היא מצרים העתיקה, וליתר דיוק – איזור ממפיס; מרואה היא בירתה העתיקה של ממלכת כוש; אופיר היא ארץ עתיקה שמוזכרת בתנ"ך, שאמורה להיות מקום עשיר בזהב.
• הנוודים כהי העור הם ככל הנראה מצריים, והדמויות המצוירות שלהם מייצגות את אלי הפנתיאון המצרי.
• המגיפה המדוברת היא ככל הנראה השפעת הספרדית.
• הנער מנס קרוי על שמו של מקים העיר ממפיס.