בוקר (או לפחות, כל הילדים מסביב התחילו להתעורר ולפטפט, אז נראה שאכן הגיע הזמן).
דניאל שלח יד אל הרצפה. בסדר הזה: משקפיים ואז כיפה. אור שמש האיר את החדר, ונתן הרגשה כמעט לא טבעית לכל מה שקורה. זה אמיתי? או שאני חולם?
הוא התיישב, ממלמל מודה אני. גבו כאב מהשינה על הרצפה, אבל הוא חש התרגשות לנוכח אור השמש וההמולה האנושית שהקיפה אותו.
"יאללה, קומו, קומו," צעק קולו של בניה. הוא ועוד כמה נערים עברו בין השמיכות ושקי השינה, ונערו ילדים שעוד ישנו. הם התגוששו עם כמה מהם, וצחוק עליז התגלגל בחדר.
זה היה משונה כל כך.
"בוקר טוב," אמר אחד הנערים לדניאל. "השירותים פה עוד עובדים – רק אל תיכנס לתא האחרון. הוא מקולקל."
דניאל הנהן בקהות חושים.
היום היו אתו יעקב ותומר. יעקב הראה לתומר את הסביבה, ותומר העלה חיוך על פניו הרציניות לשמע תיאור בית המדרש.
דניאל קם והלך כסהרורי אל השירותים. הרצפה הייתה דביקה ומגעילה, רטובה לפרקים; כפות רגליו היחפות הצטמררו כאשר צעד אל השירותים.
שירותים אמיתיים! מי היה מאמין שיבוא יום והוא יתרגש למראה השירותים המלוכלכים של תחנה מרכזית? כל מה שהיה לו בתא הבידוד היה מעין חור, לא נוח במיוחד, ונייר קשה כאבן…
כאן, לעומת זאת, היו אסלות, אסלות אמיתיות עם מושבים והכל, והיו גלילי נייר טואלט – ערמות על ערמות.
"כולם למדו מאז הפעם הקודמת, של הקורונה," אמר בניה שנכנס לשירותים אחרי דניאל. "אז ברגע שהבידודים התחילו כולם התחילו לאגור נייר טואלט."
"אני… מניח שזה הגיוני," אמר דניאל.
לאחר שסיים את ענייניו, נטל ידיים ובירך אשר יצר.
"תפילה מתחילה עוד חמש דקות," אמר בניה, ורץ החוצה.
תפילה!
אתמול, כשהתפללו ערבית, היה דניאל מוסח מדי במחשבות קודרות מכדי לשים לב למתרחש. אבל עכשיו התרגשות עלתה בו. תפילת שחרית! עם מניין של ממש! כמה זמן לא קרה לו דבר כזה?
הוא רץ אל חנות הטיולים, שם רוב הנערים כבר סיימו להתלבש והתחילו ללכת לתפילה (ישי עדיין ישן), ותפס את התפידנית שלו. הוא העיף מבט, בתחושה חמוצה-משהו, במקום שבו היה אמור לנוח הספר שמצא אתמול.
הספר שהוא… חשב שמצא אתמול.
דפיקה רועמת על הקיר לידו החרידה אותו ממחשבותיו.
"בוקר טוב!" צהל שוביה. "קדימה קדימה, אתה לא מזהה את הסימן שלנו להתחלת תפילה?"
חיוך קלוש עלה על פניו של דניאל.
"שחרית במניין," אמר שוביה. "כמה זמן לא עשיתי דבר כזה." הוא צחקק. "מזל שאני רגיל להתבודד."
"התפילה התחילה," הודיע תומר. "בואו, יעקב שמר לנו מקום."
התפילה התקיימה בבית המדרש המאולתר בחנות שהייתה פעם דברי שיר. הרב שאול ישב בפינה, על כמה כריות, עטוי בטלית שהייתה מוכתמת מעט בדם יבש. אחד הנערים ירד לפני הבמה, וקולו הצרוד הדהד בחנות.
דניאל פתח את התפידנית שלו בתנועות איטיות. הוא זכר איך בהתחלה אפילו אותה לא היה לו, אבל הוא נאבק עם הרופאים… אז עוד היה לו כוח לזה, הוא סירב לאכול, הוא עשה מהומות…
זכרון עמום עלה במוחו, שלו ועוד כמה מבודדים בכותנות אשפוז, יושבים על דרגש קר ומולם מתהלך הרופא במסכה –
"אתה אתנו?" לחש תומר. "עוד רגע ישתבח, ועוד לא הנחת תפילין!"
דניאל התנער. הוא הוציא את התפילין של יד ובירך עליהם, וכרך את הרצועות סביב זרועו הימנית. לאחר מכן הוציא את התפילין של ראש, ונעצר שוב.
שבר המראה הביט בו.
דניאל הוציא את שבר המראה מהתפידנית. הוא היה די קטן – כל מה שהיה אפשר לראות בו היה את העין שלו, חומה ומהורהרת. קצוות השבר היו מכוסים בדם יבש.
דניאל הרגיש פתאום עקצוץ בידו, במקום בו הייתה הצלקת.
השבר היה כל מה שנשאר מהמראה העגולה שהגיעה עם התפידנית. לאורך השנים הלכה המראה ונשברה, אבל דניאל שמר בקנאות על רסיסיה. עם הזמן הם הלכו והתמעטו, נעלמים בכל פעם שהוא שולף את בתי התפילין החוצה, וכך יצר לו דניאל שביל עקבות של רסיסי מראה בכל המקומות בהם התפלל. כל שנותר לו כעת היה שבר המראה הזה, כמה סנטימטרים ולא יותר, שבר של מראה שהיה גם שבר של מה שנותר לו מהעולם האמיתי. העולם הישן. העולם שפעם הוא היה חלק ממנו.
תומר ניער את כתפו, ודניאל התנער מהמחשבות. הקהל כבר כמעט הגיע לתפילת עמידה. דניאל בירך והניח את התפילין של ראש.
שוביה התפלל בצורה רועשת מאוד. הוא מחא כפיים, צחק בקולי קולות, צעק מדי פעם קטעים בתפילה, ואפילו התחיל לרקוד במקום באמצע שמונה עשרה. הוא גרר מבטים מהנערים סביבו, ואפילו תומר העיף בו מבט חמור סבר.
" – שיר מזמור לבני קורח – " קרא החזן. דניאל עוד היה הרבה מאחורה, נאבק במילים של פסוקי דזמרא. הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר, כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר; אכן העולם בחוץ נראה כאילו פוזרה עליו שכבה עבה של אפר. לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַגּוֹיִם; שוביה היה מלא ברגשות נקם, אבל דניאל בכלל לא היה בטוח שיש לו על מה לכעוס… מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ; אכן, ממעמקים, מבטן האדמה, ועכשיו הוא שמע תפילתו וחילץ אותו, אבל לאיזה מן עולם הוא חילץ אותו?
" – ושמו אחד," סיים החזן. הוא צעד כמה צעדים לאחור והוריד את הטלית שלו. עיני הנערים כולן פנו אל הרב שאול, שפתח את פיו לשאת דברים.
"בוקר טוב, נערים יקרים," הוא אמר. "ולא סתם אני קורא לכם 'יקרים'. הרב כתב באגרות: הצעירים מעוררים דברים שבליבי הם יקרים מאוד. כל צעיר שדורש ושואל ומרבה במבוכותיו, הנני רואה בו דמות אבן יקרה משוהם וישפה, העתידים להיות נקבעים בשערי ירושלים." הוא סקר במבטו את הנערים הצמאים למוצא פיו. "על מי אם לא עליכם, דיבר הרב? על עלמי החן, על הנערים המתוקים שמחרפים נפשם לבוא בית ה', לשאת קול תלמוד תורה בלב ירושלים, אתם אבני היקר, אתם השוהם והישפה."
הוא נאנח, כמתייסר מכאבים. "אנחנו רואים סביבו את ההרס, את האבדן, את ירושלים השוממה מבלי בניה, אבל אנחנו מלאים באמונה שהסתירה מובילה לבניין, שרחובות העיר עוד ישובו להמלא בנים ובנות, זקנים וטף."
הוא ליטף את זקנו. "דורנו דור של גאולה, דורנו אינו נרתע בפני הקשיים שבדרך," הוא אמר. "הנביאים הקדושים בישרו את הצרה שתבוא עדינו, בפעמי הגאולה. את גוג ומגוג." הוא פתח ספר תנ"ך קטן והקריא: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אלוקים יַּעֲלֶה חֲמָתִי, בְּאַפִּי. וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ-עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי אִם-לֹא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאֲדָמָה וְכֹל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת וְכָל-חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל. וְקָרָאתִי עָלָיו לְכָל-הָרַי חֶרֶב נְאֻם ה' אלוקים חֶרֶב אִישׁ בְּאָחִיו תִּהְיֶה. וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל-אֲגַפָּיו וְעַל-עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ. וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי ה'."
"זה פשוט מגוחך," אמר ישי בקול רם, "איך עם כל מה שקורה מסביב אתם עדיין מתעקשים להיות עיוורים למציאות ולחשוב שאתם נמצאים בגאולה."
דניאל סובב את ראשו. הוא לא הבחין בכלל כשישי נכנס. כעת הוא נשען על הקיר, במבט כעוס, ידיו משולבות.
לא היה נראה שהרב שאול נבהל מעזות המצח שלו. "אין צורך לצעוק. כמובן, שבעיניים שלנו קשה לפעמים לראות – "
"אין ספק שזו הייתה אמירה מדוייקת," לעג ישי. "איפה מדינת הקודש שלך? הלכה לאבדון! איפה צבא הקודש שלך? משליט ממשל אימים בצפון! איפה עם הקודש שלך? איפה עיר הקודש? הם כולם מתים, מתים…"
כמה מהנערים התחילו להתלחש. הרב שאול הרים את ידו. "חווינו אסונות קשים," אמר בשקט. "אין ספק שהייסורים דוברים מגרונך."
"אתה יודע מה אני חושב?" אמר ישי, קולו כמעט עולה בצעקה. "אני חושב שאלוהים עושה לכם דווקא, בכוונה הורס לכם את הכל, ומחכה לראות מתי תקלטו כבר את הרמז!"
והוא יצא מהחנות בסערה.
"מי הוא חושב שהוא, החצוף הזה?" שאל תומר בשקט את דניאל בזמן שהרב שאול חזר לדבר. יעקב הניד בראשו. "אני חושב שעברו עליו דברים קשים," הוא אמר.
לאחר שהרב שאול סיים לדבר, ערכו כמה מהנערים ארוחת בוקר (לחם ושימורים, מעט חלב עמיד). דניאל ושוביה התיישבו במעגל יחד עם בניה ועוד כמה נערים.
"ההורים של כולכם הסכימו לשלוח אתכם הנה?" שאל שוביה.
הנערים החליפו מבט. "לא באמת," הודה בניה. "כלומר, כמה מאתנו כאן באישור של ההורים. אבל הרבה מההורים שלנו לא מבינים את החשיבות של לימוד התורה בירושלים. הם לא מבינים שאנחנו מחזיקים פה את הכל!"
"אז מה, התגנבתם לכאן בלי רשותם?" שאל שוביה, משועשע.
"כן," אמר אחד הנערים שישב ליד בניה. "אבא שלי ניסה פעם אחת לבוא הנה לקחת אותי הביתה, אבל לא נתתי לו. בסוף הוא התייאש."
"חוץ מזה," אמר בניה, "לא לכולם כאן יש הורים." הוא העיף מבט לצדדים, והצביע על כמה ילדים שאכלו במרחק כמה מטרים. "אתה רואה שם, את יוסף ושמעיה? ההורים שלהם נהרגו במהומות," לחש.
שוביה הסתכל, וצחקק. "הרב שאול אמר לי שכולכם פה באישור של ההורים שלכם," אמר.
"אנחנו לא רוצים לצער אותו," אמר בניה ומשך בכתפיו. "זה חשוב שנהיה פה. והרב שאול סבל מספיק גם בלי שיצטרך לריב עם ההורים שלנו. כל המשפחה שלו נהרגה."
דניאל הקשיב, בקהות חושים מעט. האסון הלך ותפס ממשות במוחו. מהומות; הרוגים; הדם היבש שהיה בכל מקום.
משהו רע מאוד קרה, ומי יודע מה המימדים שלו?
"…וכל שבועיים בערך אחד מההורים מגיע הנה עם אספקה," אמר בניה. "זה מסוכן, כמובן, אבל אין ברירה. הרב שאול מעדיף שאנחנו לא נצא לציד."
תחושת קבס עלתה בדניאל, ופתאום כל תיאבון נטש אותו.
הוא קם. "אני… הולך לנוח," הוא מלמל. יעקב ותומר קמו יחד אתו. שוביה והנערים בקושי העיפו לעברו מבט. דניאל שמע את שוביה שואל: "ואיך אתם יוצרים איתם קשר?" ואז קולו נדם כאשר דניאל התרחק ונכנס אל החנות בה היו פרושות השמיכות.
"אני לא יכול," הוא נאנק. "אני לא יכול לשמוע את זה. אני לא יכול… אני לא יכול לדעת את זה. המשפחה שלי…"
"שה, שה," אמר יעקב. "יהיה בסדר – "
"זה לא יהיה בסדר!" צעק דניאל. "זה לא יהיה בסדר, זה לא יהיה בסדר…" הוא התקפל בתנוחה עוברית על השמיכה שלו, דמעות זולגות מעיניו. "זה לא יהיה בסדר, זה לא יהיה בסדר…"
עיניו צדו לפתע חפץ שהאור השתקף בו. חפץ שהיה זרוק על הרצפה, במרחק כמה סנטימטרים ממנו.
זה היה סכין, סכין מתקפלת קטנה שלהבה חשוף. דניאל הושיט יד אל הסכין. היא הייתה קרה. היא הייתה חדה.
והיה נראה לו שהיא גם הייתה אמיתית.
הוא הצמיד אותה אל חזהו, כמו מחבק אותה.
הוא לא ידע כמה זמן הוא שכב, מקופל, בוכה, עד שקול מתוק וגבוה טלטל אותו. "דניאל! דניאל!"
הוא פתח את עיניו. נעם עמד מולו, חיוכו חסר השיניים מותח את לחייו השמנמנות. הכיפה הגדולה מדי שלו נפלה קדימה על מצחו, כמו תמיד. "דניאל! אל תבכה."
חיוך קלוש עלה על פניו שטופות הדמעות של דניאל. כמו תמיד, רק המראה של נעם הספיק כדי לעודד אותו. הוא פרש את ידיו ונעם רץ אליו. הוא חיבק אותו, חיבק אותו כמו שהוא היה מחבק את נעם בעבר, בבית; הוא חיבק אותו עד כלות הכוחות, הוא חיבק אותו עד שכל המחשבות הרעות הסתלקו מראשו, עד שכל הזכרונות העגומים נעלמו להם, עד שהוא שוב היה שמח.
כשהוא היה מלא שוב בכוח, הוא נעמד והחליק את הסכין המתקפלת לכיסו. אחר כך נתן יד לנעם ויצא אתו החוצה.
שוביה בדיוק רץ פנימה. "דניאל!" הוא אמר בהתלהבות. "מצאתי!"
"מה מצאת?" שאל דניאל.
"הילדים סיפרו לי שבקומות העליונות יותר יש קבוצה אחרת," אמר שוביה בעיניים בורקות. "ויש להם מערכת רדיו."
"מערכת… רדיו…" חזר אחריו דניאל.
"כן!" אמר שוביה בהתרגשות. "נוכל להיעזר בהם כדי להשיג מידע על הרופאים האלה."
"ועל… המשפחות שלנו," אמר דניאל.
"לעזאזל המשפחות!" נהם שוביה. הוא תפס בדניאל בצווארונו, מטלטל אותו. "אתה כל הזמן מתעסק בדברים הלא חשובים. הרופאים, זה מה שחשוב עכשיו! אנחנו צריכים למצוא אותם, אנחנו צריכים לנקום בהם – "
"הנה אתם!" נשמע קולו של ישי. הוא עמד בפתח החנות, מבט כועס ומזועזע על פניו.
"מה אתה רוצה?" נהם שוביה בלי להסתובב אליו.
"איך לעזאזל אתם עושים כזה דבר?!" צעק ישי. "רוצחים ככה – "
שוביה הרפה מדניאל. מבט משונה עלה בעיניו, מעין תערובת של כעס, ערמומיות ורעב. הוא הסתובב אל ישי. "רוצחים?"
"כן!" צעק ישי. "הבגדים האלה," הוא הצביע ביד רועדת על דניאל. "אני חשבתי שמצאתם אותם זרוקים שם, אבל הייתי צריך לדעת שזה לא הגיוני." הוא התנשף. "ועכשיו ירדתי למטה לסיבוב, ונחשו מה אני מוצא שם?"
"אנחנו מצפים לשמוע בנשימה עצורה," אמר שוביה בלעג ארסי.
"מצאתי שם גופה," אמר ישי. "מצאתי שם נער, מת!"
דניאל התנודד בהלם. הוא הסתכל על שוביה, הולך ומחוויר. "אתה אמרת – "
"נו באמת," לעג שוביה. "אז מצאת איזה נער מת זרוק למטה. אתה יודע, סוף העולם וכל זה? כל אחד היה יכול להרוג אותו. לך תדע מי מסתובב פה בתחנה – "
"כל אחד," השיב לו ישי בלעג. "אני מניח שכל אחד שהיה הורג אותו היה גם מפשיט אותו מבגדיו?"
שוביה שתק.
"דרכינו נפרדות בזה הרגע," הודיע ישי. "אני לא מוכן להסתובב עם זוג רוצחים – "
"לא הרגתי אף אחד," לחש דניאל. הוא לא היה בטוח שהקול יצא מבין שפתיו.
"תרגע," אמר שוביה בקוצר רוח. "אני הרגתי אותו, טוב? הרגתי אותו, אני מודה!" הוא פשט את ידיו לצדדים. "להגנתי, הוא תקף אותי קודם."
"תקף אותך?" אמר ישי באי אמון. "עם איזה נשק בדיוק – "
"עם סכין!" נהם שוביה. הוא חיטט בתרמיל שלו ושלף משם מצ'טה גדולה ומרושעת למראה. "עם הסכין הזאת! למזלי, למדתי קרב מגע. נכון, לא ריחמתי עליו ברגע שהפלתי אותו. כן, הרגתי אותו. הבא להורגך השכם להורגו, שמעת פעם?"
הוא התנשם, מעט קצף עלה בזוויות פיו.
ישי הסתכל בו, כמו מתלבט אם להאמין לסיפור. "היית צריך לומר לי," אמר לבסוף. "הייתי צריך לדעת שמישהו מסתובב פה ומנסה להרוג אותנו." הוא הציץ אל מעבר לכתפו. "אתה חושב שזה היה אחד מהם?"
"לא," אמר שוביה, נרגע גם הוא. "לא הייתה לו כיפה."
דניאל עדיין רעד. נעם לחץ את ידו וחייך אליו. דניאל חייך אליו בחזרה. לא היה שום צורך לחשוב על דברים כאלה, כמו אנשים שרוצים להרוג אותך או בגדים של נערים מתים; לא היה שום צורך לחשוב…
"טוב," אמר שוביה, בחיוכו העקום. "אחרי שיישבנו את העניין הזה, בואו נעלה למעלה."
"מה יש למעלה?" שאל ישי בחדשנות.
"מערכת רדיו," אמר שוביה. "יש שם איזו חמולה שהתיישבה, והם עשו עסק עם הישיבה פה: הם מספקים להם מהמזון שלהם, ובתמורה מקבלים גישה למערכת תקשורת."
"מערכת רדיו," אמר ישי לאיטו. "אני… כן, אני רוצה להגיע לשם."
"אני אלך להביא את הנשק שלך," אמר שוביה. "אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה מצב הרוח של אנשים בימינו!" הוא יצא מהחנות, צחוקו מהדהד אחריו.
ישי ודניאל נותרו לבדם, מביטים אחד בשני. ישי נאנח. "עד כמה אתה מכיר אותו?"
"את מי?" שאל דניאל.
ישי העווה את פניו ברוגז. "את שוביה."
זכרון ניסה להדחק אל חזית המודעות של דניאל; זכרון על חדר קר ועל כאבים איומים ועל אדם רזה, שכוב קשור על מיטה, צורח, משתולל –
דניאל לחץ את ידו של נעם והזכרון נעלם, מתפוגג כמו עשן.
"מאז אתמול," הוא אמר. "כשיצאנו… כשיצאנו מהתאים שלנו."
"אני חושב שהוא מטורף," אמר ישי. "אני חושב שהוא מטורף ושקרן. והוא עוד יהרוג את שנינו בשנתנו."
דניאל לחץ את ידו של נעם חזק יותר. "למה… למה שתגיד דבר כזה?" הוא אמר. "שוביה… הוא דואג לי. הוא… אכפת לו…"
"הוא שקרן," אמר ישי בעקשנות. "אף אחד לא תקף אותו. אין מצב שהוא הלך מכות עם מישהו שהחזיק כזאת סכין בלי להחתך. והוא לא פצוע בכלל." הוא נשם עמוק. "אתה בטוח שהוא היה אתך בבידוד? הוא לא יצא משם עם כותונת כמוך."
"אני…" מלמל דניאל. הוא הביט מסביב, כמו מחפש את יעקב או את תומר.
"קדימה!" זה היה שוביה, שחזר, הרובה של ישי בידו. הוא הושיט את הרובה אל ישי בחיוך גדול. "נזוז?"
שוביה הוביל. ישי סירב ללכת לפניו. הוא הלך אחרון, אוחז ברובה שלו בהתגוננות ובחשדנות. שוביה אחז בידו של דניאל ודילג אתו קדימה, חיוך ענק על פניו. "קדימה!" הוא קרא.
דניאל נגרר יחד עם שוביה, ותומר ויעקב רצו לידם כדי לשמור על הקצב.
הם הגיעו אל דלת הכניסה למדרגות החירום. שוביה פתח אותה בבעיטה, והחל לרוץ במעלה המדרגות. "בואו כבר!"
"תהיה בשקט!" קרא ישי. "אין לך שמץ של חוש סכנה?"
שוביה בתגובה רק צחק, והצחוק הדהד במדרגות החשוכות.
דניאל עלה במדרגות בשקט. הוא כמעט אף פעם לא היה כאן – כלומר, זה לא שלמישהו יש מה לחפש בקומות העליונות של תחנה מרכזית, חוץ ממחלקת האבדות והמציאות – שמציאתה הייתה משימה בפני עצמה…
"אם יש שם מערכת רדיו," אמר יעקב בעידוד, "אולי נוכל להתקשר למשפחה שלך!"
"כן," אמר דניאל. "נכון…"
הם הגיעו לדלת של אחת מקומות המשרדים. שוביה הניד בראשו. "בקומה הכי למעלה, הם אמרו."
"מה בדיוק הם אמרו לך שנמצא שם?" שאל ישי בקוצר רוח.
"הם לא ממש הסבירו," הודה שוביה. "הם רק אמרו שמי שנמצאים שם שומרים על הפרטיות שלהם. ושלא מומלץ להבהיל אותם." הוא פרץ בצחוק.
"אז אולי כדאי שתפסיק עם הצחוק הזה," אמר ישי בכעס. "כי זו הדרך הכי מהירה שיש להבהיל מישהו."
"כן, המפקד," אמר שוביה בלעג.
הם טיפסו במדרגות. עוד קומה, ועוד קומה, עד שהגיעו לבסוף אל קומת מחלקת האבדות.
"הלו!" קרא שוביה אל החלל הריק. "יש כאן מישהו? פנינו לשלום!" הוא צחקק.
דממה.
"אוח, זה ממש מבוך פה," עיווה ישי את פניו. הוא דרך את הרובה שלו. "הם יכולים להיות בכל מקום."
"בואו נלך למחלקת אבדות," הציע תומר. "אולי נמצא שם דברים יעילים."
"זה רעיון… טוב," אמר דניאל. "בואו… בואו נראה אם נשאר משהו במחלקת אבדות."
ישי רטן. "אם יש פה מישהו למעלה, הוא בטח כבר בזז את הכל."
"לא נפסיד מלבדוק," ציין שוביה.
הם פנו במסדרונות הארוכים, הדוממים. איש מהם לא אמר זאת בקול, אבל כולם שמו לב לדם היבש על הרצפה ועל הקירות. דניאל ושוביה הלכו מקדימה, בעוד ישי מתעכב, מציץ לאחור ללא הרף, כמו בטוח שבכל רגע מישהו עומד לקפוץ עליהם.
"לא הרגתי אותו," לחש שוביה לדניאל.
"מ…מה?"
"ההוא שאתה לובש את הבגדים שלו," אמר שוביה והנהן לכיוון דניאל. "לא הרגתי אותו. הוא כבר היה מת כשמצאתי אותו."
תחושת קבס עלתה בדניאל. הוא גישש אחרי נעם אבל רק תומר ויעקב היו לצידו. למה, הוא חשב לעצמו, למה אתה מכריח אותי לשמוע שאני לובש בגדים של נער מת?
"אבל הוא אמר מקודם שהוא כן הרג אותו," ציין תומר. "הוא לא עקבי."
"אתה… צודק," מלמל דניאל. מאחר שנראה היה ששוביה תמיד מתעלם מהשאלות של חבריו של דניאל, הפנה דניאל את השאלה אל שוביה. "למה… למה אמרת מקודם שהרגת אותו?"
שוביה חייך בזלזול והפטיר, "בשביל ישי, כמובן."
"בשביל ישי?"
"כן," אמר שוביה בחיוך פראי, וזיק כמו עלה בעיניו. "אני רוצה שהוא יפחד ממני. הוא צריך לפחד ממני. הפחד יעשה אותו צייתן יותר ומציק פחות."
"אממ…" גמגם דניאל. "למה אתה מתכו-"
"אוח, שכח מזה," אמר שוביה בקוצר רוח. "זה לא משנה, אתה יודע את האמת – "
"עצרו!"
צעקתו של ישי הדהדה במסדרון. שוביה נעצר מייד, דניאל צעד עוד צעד קדימה ואז נעצר גם הוא.
חוט דקיק היה מתוח על פני המסדרון מולם. אלמלא צעקתו של ישי, הם היו ממשיכים ללכת ונתקלים בו.
"אחלה ערנות, המפקד," אמר שוביה בלעג. ישי הזעיף את פניו. "אתם פשוט לא נזהרים! הייתם יכולים פשוט להכנס אל תוך מלכודת – "
"ואכן כך עשיתם," אמר קול נשי, "אם כי הייתם חוסכים לנו אם לא הייתם שמים לב לחוט." מעיקול המסדרון מולם הגיחה אישה, לבושה בסרבל כחול, אוחזת באקדח. "אני רואה שיש לכם רובה," היא אמרה בקול מעט משועמם. "אני חשה שמחובתי להזהיר אתכם שאתם מוקפים."
ליבו של ישי החסיר פעימה כאשר הוא הסתובב לאחור, וראה שני גברים עם אקדחים מגיחים מאחד המסדרונות.
לעזאזל עם המבוך הזה, חשב. וגם, איך לא שמעתי אותם?
האישה צעדה צעד קדימה. "יש שלוש אפשרויות שיסבירו למה אתם כאן," היא אמרה. "או שבאתם עם משלוח אוכל מידידינו למטה, מה שלא סביר כי אין לכם אוכל וכי זה לא היום הרגיל. אפשרות שנייה היא שבאתם לפה לצורך טיפול רפואי, אבל אף אחד מכם לא נראה פצוע במיוחד. אפשרות שלישית היא שאתם פליטים שמחפשים טרף קל, ובמקרה הזה צר לי להודיע שאתם במקום הלא נכון." פניה הקשיחו. "תשליכו את כל הציוד שלכם. רובה, תיקים, בגדים. כל מה שיש עליכם. אל תעשו בעיות, ונשאיר אתכם בחיים."
ישי החוויר, ונעץ מבט זועם בשוביה. דניאל הצמיד את התפידנית אל חזהו, כמו מתגונן.
שוביה רק חייך חיוך עצל. "מישהי קמה על רגל שמאל הבוקר," אמר. "בואו נירגע, סבבה? לא באנו לשדוד אתכם." הוא הסתובב אל הגברים מאחור, מחייך אליהם את חיוכו הרחב. "אנחנו ידידים של הישיבה למטה," אמר. "הם הכווינו אותנו הנה. הם אמרו שיש לכם מערכת רדיו."
האישה הרימה גבה. "תמשיך."
"אנחנו באנו הנה," המשיך שוביה, בקול מעט רם, "כדי לבקש ממכם ברוב טובכם, שתיתנו לנו להשתמש בה. אתם מבינים, אנחנו מחפשים מידע מסויים."
האישה לא הנמיכה את האקדח שלה. "זה סיפור יפה," ציינה. "למה שאאמין לו?"
שפתו של שוביה רעדה מעט, כאילו הוא מנסה לעצור צעקה – או צחוק. "ניתן לכם כערבות את הציוד שלנו," אמר. "לא כולל הבגדים, כמובן. ואז נוכל לדבר כמו שצריך, בלי שתחושו מאויימים מאתנו, כן? אקט של אמון. כמובן, כשנצא מפה אתם תחזירו לנו את הציוד שלנו. את רואה, אנחנו נותנים בכם אמון."
"מה אתה עושה?" לחש ישי.
"שתוק," לחש שוביה. "הילדים למטה לא היו מכוונים אותנו הנה כדי שנישדד. אפשר לדבר אתם, רק צריך שהם לא ירגישו מאויימים…"
האישה החליפה מבט עם הגברים מאחור, ואז נאנחה. "בסדר גמור," היא אמרה. "הניחו את הציוד שלכם על הרצפה."
שוביה, בחיוך רחב ובקלילות, הניח את התרמיל המהוה שלו על הרצפה. "תכניס את התפידנית שלך לפה," הציע לדניאל. דניאל מסר את התפידנית שלו באי רצון. ישי עיקם את פניו והניח גם הוא את התרמיל שלו על הרצפה, ווידא שהרובה נצור ואז הניח גם אותו על הרצפה.
שני הגברים התקדמו קדימה, ולקחו את הציוד. ידיו של ישי נסגרו לאגרוף, כאילו האינסטינקטים שלו מורים לו לקום ולהלחם על חפציו.
שוביה חייך ופרש את ידיו הריקות. "אנחנו נתונים לחסדייך, גבירתי." היה קשה להבחין האם הוא מדבר ברצינות או שמא לועג בפה מלא.
האישה גלגלה את עיניה. "בואו אחריי," פקדה. "ותזהרו לא למעוד על חוטים בדרך."
שוביה, דניאל וישי התקדמו אחרי האישה, שצעדה בהחלטיות קדימה, מרימה מדי פעם את רגלה לגובה כדי לעבור מעל חוטים ממעידים נוספים. שני הגברים עם הציוד הלכו במאסף, עדיין מכוונים את אקדחיהם קדימה. הם הלכו בדממה עד שהגיעו אל חדר האבדות והמציאות. האישה פתחה את הדלת וכולם נכנסו אחריה.
עיניו של ישי נפערו למראה החדר.
החדר היה גדוש בפצועים – היו שם לפחות עשרים מהם, שוכבים על שמיכות או על מיטות שדה מתקפלות. כמה היו מכוסים בתחבושות מדממות, ואחרים שכבו כאשר פצעיהם מגולים. למעשה, חשב ישי, זה היה נראה קצת כמו סרטון של בית חולים שדה ממלחמת העולם. חלק מהפצועים גנחו או ייבבו, אחרים בהו בשקט באוויר. ליד הפצועים היו נשים וגברים, שהאכילו אותם, מחו את מצחם במטליות או לחשו מילות עידוד באוזניהם.
עיניים ננעצו בשיירה המוזרה בעודה עוברת בחדר.
מחנק עלה בגרונו של דניאל. ריח חזק עמד בחדר – ריח של חומרי חיטוי, ריח של אנטיביוטיקה, ריח של יוד. הריח הזה הזכיר לו… הזכיר לו…
הוא היה קשור למיטה, ריח חזק של חומרי חיטוי עלה באפו. פניו של הרופא היו מוסתרות כמעט כליל מאחורי מסיכת המנתחים שלו, והוא אחז במכשיר מזמזם.
לידו של דניאל שכב אדם אחר. הוא היה חשוף גו, והיה רזה כל כך עד שצלעותיו בלטו. הוא השתולל והשתולל, והרצועות לא הספיקו כדי להחזיק אותו; שני רופאים מיהרו לאחוז בידיו וברגליו –
והוא צחק וצחק, צחוק מזוויע וחורקני –
דניאל נרעד, ולחץ חזק את ידו של נעם. נעם חייך אליו בחיוכו חסר השיניים, ודניאל ידע שהכל יהיה טוב, ושהוא לא צריך לחשוב – הוא לעולם לא יהיה צריך לחשוב – על הצחוק המחריד הזה שוב…
"טוב," אמרה האישה לבסוף, לאחר שחצו את חדר הפצועים והגיעו למעין חדרון קטן. היא התיישבה ליד שולחן, שהיה עמוס במסמכים, בקבוקונים ותחבושות. "דברו."
שוביה בהה בשולחן בחשדנות, ולישי היה נדמה שמבט של שטנה עולה בעיניו. אבל הדמיון התפוגג מהר מאוד כאשר החיוך הנצחי עלה על פניו של הבחור מגודל השיער.
"טוב!" אמר שוביה. "אחלה של בית חולים שדה הקמתם פה, אגב. מעוצב בטוב טעם." הוא התגלגל בצחוק.
האישה בהתה בו במבט ספק תוהה ספק מרוגז. שוביה עצר את צחוקו באחת. "ניגש לעניינים," אמר. "אני שוביה, ואלה דניאל ו…ישי," הוא אמר ונופף בידו. "אנחנו פליטים מגבעת שאול. אני מניח ששמעתם על הפיצוץ."
"אכן שמענו," אמרה האישה בהבעה קרה.
"מעולה!" חיוכו של שוביה התרחב. "בכל אופן, הגענו הנה ושמענו מידידינו למטה שיש לכם כאן מערכת רדיו. אנחנו חייבים שתתנו לנו להשתמש בה, כי אנחנו מחפשים מידע – כדי שנוכל למצוא את אחי הקטן."
"מה?" פתח ישי את פיו אבל מרפק משוביה השתיק אותו.
"תמשיך," הורתה האישה.
"את מבינה, הוא נלקח מאתנו לבידוד," אמר שוביה. "במהלך החודשים האחרונים היינו בקשר רצוף עם הרופא שלו. אבל מאז שנפלו מערכות הקשר – "
"כל חולי הבידוד מתו כבר לפני – "
"אני יודע," אמר שוביה, והבעה של אבל עמוק עלתה על פניו. "אני יודע. אבל חשבנו… חשבנו שנוכל למצוא לפחות… את הגופה. את יודעת, לתת לו כבוד אחרון כמו שצריך. זה אחי הקטן…" הוא משך באפו, דמעה עולה בעיניו.
נראה היה שמבטה של האישה מתרכך. "האם לא היו מערכות תקשורת בגבעת שאול?" שאלה.
"היו," אמר שוביה. "אבל ברגע שהאינטרנט נפל מהומה גדולה פרצה. היו כמה כנופיות שהשתלטו על כל אמצעי השידור – וגם כשהצלחנו להשיג קשר איכשהו, לא הצלחנו למצוא שוב את הרופא… אני חושש שאולי גם לו קרה משהו, או שאולי גם הוא איבד את אמצעי הקשר שלו…"
האישה הרכינה לרגע את מבטה. "אני מבינה," היא אמרה, קולה נצרד מעט. "אני חוששת, לצערי, שפגשתי סיפורים דומים." היא הרימה את מבטה. "אני אסתר."
"אסתר," גלגל שוביה את השם על לשונו. "תעזרי לנו?"
אסתר נאנחה. היא נשענה לאחור ושיחקה בהיסח הדעת באחת התחבושות שעל השולחן. "תראו. אנחנו מנהלים כאן בית חולים שדה כבר כמה זמן. אנשים מכירים את המקום, ואנשים מכירים את הכללים. כל אחד יכול לקבל טיפול רפואי אצלנו – בתנאי שהוא משלם, כמובן."
"משלם במה?" פצה ישי את פיו.
אסתר נעצה בו מבט חודר. "בציוד רפואי," היא אמרה. "אין לנו עניין בכסף. אנחנו מקבלים מזון והגנה מהישיבה למטה, ומספקים להם תקשורת והבטחה לריפוי במקרה הצורך. אבל אם ייגמר לנו הציוד הרפואי, לא נוכל לטפל באנשים. לכן, כל אדם שרוצה להביא הנה מטופל צריך לשלם בציוד רפואי." היא עלעלה בדפים שלה. "אנחנו יכולים לעזור לכם, כן. אנחנו יכולים להתחיל לחפש על גלי האתר, לנסות למצוא את הרופא שלכם. אבל אנחנו נדרוש מחיר."
"נקבי במחיר שלך," אמר שוביה בשלווה.
"הציוד הרפואי שלנו הולך ואוזל," אמרה אסתר. "אבל אין לנו כוח אדם לשלוח לציד. אתה מבין, יש לנו מעט מאוד נשקים ותחמושת, ואנחנו זקוקים לכל אדם בעל ידע כלשהו בריפוי שיישאר כאן. אם אתם תצאו לציד עבורנו, ותצודו לנו ציוד רפואי, אנחנו נשיג את הרופא שלכם."
שוביה חייך. "אין בעיה," הוא אמר. "תעשו לנו רשימה?"
אסתר נאנחה, ופתאום נראתה הרבה יותר עייפה ומבוגרת. "זה לא עומד להיות פשוט כל כך," היא הזהירה. "רוב המקומות שאני מכירה שיש בהם ציוד רפואי נבזזו כבר מזמן, במהומות. חלק מהציוד הזה הגיע לכאן, כמובן. יש רק… מקום אחד קרוב שאני יודעת עליו שיש בו עוד ציוד."
"והוא?" שאל ישי.
"בית החולים שערי צדק," אמרה אסתר.
"איך קרה שדווקא שם נשאר ציוד?" תהה ישי. "המקום הראשון שהייתי חושב לבזוז הוא בית חולים – "
"זה בגלל שעד לא מזמן הוא עוד היה פעיל," אמרה אסתר. "בכל זאת, הייתה שם המעבדה הגדולה בירושלים לחקר המגיפה."
שוביה התמתח במקומו, כפות ידיו נסגרות ונפתחות. "המעבדה הגדולה…?"
"אכן מפתיעה שהיא נשארה פעילה," הודתה אסתר. "למעשה, לפעמים עלינו על התדרים שלהם – "
"ספרי לי!" שאג שוביה. "מה הם אמרו שם!"
הוא זינק ממקומו, ושני הגברים ישר צעדו צעד מאיים קדימה. אסתר הרימה את ידה כדי להרגיע אותם. "לא משהו יוצא דופן," היא אמרה. "תשדורות בית חולים רגילות."
"אבל עכשיו הם כבר לא שם?" דרש ישי.
"לא, לא," אמרה אסתר. "כל הפעילות שם הופסקה לפני כמה שבועיים. וגם כל התקשורת שלהם נעלמה." מבטה היה מוטרד. "שמעתי… שמועות מוזרות על המקום, מאז. השמועות טוענות ש… מישהו מטורף השתלט על הבניין. אני יודעת אישית על כמה אנשים שניסו לבזוז את בית החולים, והם לא נראו שוב." היא נשמה עמוק. "זה יהיה מסוכן, אבל אנחנו חייבים להשיג את הציוד הרפואי הזה." היא רכנה קדימה והביטה עמוק בעיניו של שוביה. "יש לנו עסקה?"
שוביה חייך חיוך רחב, עיניו רעבות. "יש לנו עסקה."
"סלחו לי רגע," אמר ישי. "אבל לי זה נשמע כאילו שולחים אותנו לתוך גוב האריות, ואנחנו לא מקבלים כמעט כלום בתמורה."
שוביה נעץ בו מבט זועם, חושק את שיניו. "תקשיב – "
"אני מבינה את הדאגה שלך," אמרה אסתר. "אולי נוכל בכל זאת למצוא את עמק השווה בינינו. אשלח אתכם שני אנשים, שייתנו לכם כוח אש נוסף." היא נאנחה. "יותר מזה, אני חוששת, אנחנו לא יכולים לעשות. אחרת כבר היינו פושטים על המקום בעצמנו." היא העבירה את מבטה על החדר. "יש לנו המון פצועים, והם זקוקים לנוכחות מתמדת של כולנו."
"אני עדיין לא מבין," התעקש ישי, "למה אנחנו צריכים לשלם כדי שתחפשי עבורנו ברדיו."
זיק עלה בעיניה של אסתר. "האם יש לך כסף, בחור צעיר?"
"לא," אמר ישי. "ומה – "
"האם יש חנויות שהיו לוקחות ממך את הכסף, אם היה לך?"
"מובן שלא," התרגז ישי.
"מובן שלא," הסכימה אסתר. "הכסף לא שווה דבר יותר. כל מה שיש לנו זה מה שאנחנו מסוגלים לעשות, ומה שאנחנו צריכים להשיג." היא נשענה לאחור בכסאה. "אני מסוגלת לתקשר ברדיו. אני צריכה ציוד רפואי." היא פקקה את אצבעותיה. "אתם צריכים מידע מהרדיו. אתם יכולים להשיג ציוד רפואי. כפי שאני רואה את הדברים, זו התאמה מושלמת."
היא נאנחה, ולפתע מעט עצב עלה בעיניה. "חוץ מזה," אמרה בקול חלוש יותר, "שאני זקוקה לזמן הרדיו הזה. החיפושים שאערוך עבורכם יבואו על חשבון… חיפושים אחרים."
"טוב," אמר שוביה בפסקנות. "בואו נצא לדרך. חבל על הזמן."
אסתר הנהנה. "מוני, פאר, אתם תלכו איתם לבית החולים?"
אחד הגברים ששמרו עליהם עיווה את פניו. "אסתר, אתם זקוקים לשומרים – "
"אנחנו נסתדר יום יומיים בלעדיכם," אמרה אסתר בחיוך. "ידידינו מלמטה יעזרו לנו." היא פנתה אל שוביה. "מה השם של הרופא שאתם מחפשים?"
"רוני," השיב מייד שוביה. "רוני גולדשטיין. אבל תחפשי גם באופן כללי רופאים שהיו קשורים לבידודים; גם אם לא נצליח למצוא אותו, אולי דרך רופא אחר נוכל להגיע אליו."
אסתר הנהנה, ורשמה לעצמה את השם על אחד הדפים.
דניאל לא עקב אחרי השיחה. שוביה דיבר הרבה, והאישה ענתה לו… מתישהו גם ישי דיבר, עצבני מעט… דניאל לא היה מרוכז. תומר ויעקב ישבו לידו, לומדים בשקט גמרא, וקול הלימוד שלהם הסיח את דעתו. מחשבותיו הלכו ונדדו, אבל התמקדו באחת כאשר שמע את שוביה אומר שם מסויים.
"רוני," אמר שוביה, קולו כמו מהדהד אל דניאל ממרחקים. "רוני גולדשטיין."
וכמו בעיטה בבטן, דניאל הושלך לאחור – אל זמן אחר, אל מקום אחר, אל המדרגות המוארות באור אדום –
"אל תקחו אותו לשם! ניקח אותו לבידוד ביתי, גיסי רופא – "
"זה רק לשבועיים, זה רק עד שיתבהר הכל – "
"לא, לא! דניאל – דניאל – אתם לא יכולים לקחת ככה את הילד שלי – "
"אין סיבה להכנס לפאניקה, גבירתי."
אבל דניאל נגרר ונגרר למטה ואמא שלו צעקה ונופפה בידיה ואבא שלו תפס אותה מאחור, במעין חיבוק ספק מגונן ספק מרסן…
והרופא, הרופא במסכת המנתחים והחליפה הלבנה, אוחז במזרק בידו, קורא: "שמישהו בבקשה יוציא אותה מכאן!"
ודניאל נגרר בידיהם החסונות של הרופאים וכאשר המזרק ננעץ בכתפו המראה האחרון שהוא רואה לפני השקיעה לחשכה הוא תג השם, נוצץ בזהב: ד"ר רוני גולדשטיין.
"דניאל!" קרא שוביה. הוא, ישי, מוני ופאר כבר עמדו לצאת, אבל דניאל עדיין ישב, אוחז בראשו בידיו, מתנדנד קדימה ואחורה. "בוא כבר!"
ישי גלגל את עיניו. הבחור הזה היה לא מאופס – לא מאופס ברמה קשה ביותר. הוא נאנח וצעד קדימה, תופס בידו של דניאל. דניאל נעץ בו מבט מבוהל ורדוף, שבהדרגה התחלף במבט של זיהוי. הוא קפץ את ידו האחת לאגרוף, נושך את שפתו עד שדם בצבץ.
"הרגע," אמר ישי. "בוא נזוז."
דניאל נשם נשימה עמוקה, ונעמד.
"בהצלחה," אמרה אסתר. היא נתנה לשוביה דף ועליו רשימה של הציוד הרפואי הנחוץ לה ביותר. "מוני, תביא לבחור הזה תיק," אמרה והצביעה על דניאל. "ככל שיהיו לכם יותר תיקים תוכלו לקחת אתכם יותר ציוד."
הם יצאו לדרך. חלפו על פני הישיבה האחרונה של ירושלים (שהיו באמצע סדר בוקר סוער), ירדו אל הקומות התחתונות והשותקות של תחנה מרכזית (ישי העיף מבט לכיוון האזור בו מצא את הגופה, ולא הצליח שלא להרהר שוב בנושא), ויצאו החוצה. גם היום היו השמיים אפורים וכבדים, כמו עייפים מעצם קיומם. רוח קלה נשבה והחלקיקים האפורים המוזרים התעופפו באוויר.
מוני ופאר הובילו את הדרך, אקדחיהם אחוזים היטב בידיהם. הם התהלכו בשתיקה. דניאל הלך מאחוריהם, סופג את המראה הריק והחרב של רחובות ירושלים. פה ושם היה אפשר לראות אופניים מרוסקים, רכב שרוף, בית כנסת מנותץ. לא היה סימן לאנשים ברחובות. שוביה וישי הלכו במאסף, רובהו של ישי טעון ודרוך.
"לא מוצא חן בעיניי," אמר ישי, "שאתה רואה כמובן מאליו שאני הולך אחריך."
שוביה הפנה אליו מבט עצל. "סליחה?"
"אתה סומך על הרובה שלי," אמר ישי. "אתה מתנהג כאילו ברור שאני בא איתך, בדיוק כמו רחפן הלוויה שלך," הוא הצביע עם הרובה על דניאל. "אבל אני יודע שאתה משקר," הוא אמר. "אתה משקר לי מהרגע הראשון, ואתה שיקרת עכשיו לאסתר." הוא צמצם את מבטו. "מה אתה באמת רוצה?"
"אה," אמר שוביה בקול חלק ובחיוך מהורהר. "מה אני באמת רוצה…"
"בשביל מה ביקשת ממנה לחפש לך את הרופא הזה, שאני מניח שבדית מדמיונך בדיוק כמו שבדית את אחי הקטן?" שאל ישי ביובש. "ויותר מזה, למה שאני אלך אתך אל בית החולים הזה, הישר אל הסכנה, בלי שאני ארוויח מזה שום דבר?"
שפתיו של שוביה נפשקו בחיוך שחשף את שיניו. "מה זאת אומרת, ישי? אתה בא איתי כדי לשחק את הגיבור. איזו עוד אפשרות פתוחה בפניך?" הוא צחק. "לא נשאר לך אף אחד, לא נשאר לך שום מקום. זה רק אתה והרובה שלך, בכל ירושלים הגדולה והשוממה." הוא פרש את ידיו. "למה אני מניח כמובן מאליו שאתה מצטרף אליי? כי אין לך שום דבר אחר לעשות, שום מקום אחר ללכת אליו." צחוקו פסק. "במצב הזה, אני מניח, בית החולים הוא מקום טוב בדיוק כמו כל מקום אחר."
ישי זעם. המילים של שוביה היו מדוייקות, ופגעו בו כמו חץ. לעזאזל, הבחור הזה ידע לקרוא אנשים.
"באשר לסיבה שאני מחפש רופאים," אמר שוביה ומבט אפל עלה בעיניו, "יש לי… עניינים לא סגורים אתם."
"זה קשור לזה שיצאת מבידוד," אמר ישי. "זה חייב להיות קשור." הוא נשך את שפתו. "איך נתנו לכם לצאת משם?"
שוביה צחק, צחוק חלול, ואז ענה בקול יבש, "לא היה מי שיעצור אותנו."
"למה אתה מתכוון – " התחיל ישי לשאול, אבל שוביה קטע אותו. "נמאס לי לדבר אתך," אמר בקלילות וצעד קדימה אל דניאל, מותיר את ישי בפה פתוח שהתחלף במהירות בהעוויה כעוסה.
הם צעדו בשקט זמן מה. ישי מלמל לעצמו דברים כעוסים. מוני ופאר החליפו ביניהם דברים, בלחש. לדניאל היה נדמה שהוא מבחין באנשים במרחק, אבל אף אחד לא התקרב אליהם.
לבסוף, ניצבו מול שערי צדק. בית החולים התנשא לגובה, וכמו תחנה מרכזית היה נראה למוד מלחמה. חלונות מנופצים, רכבים הרוסים וסימני שריפות בלטו לעין מסביב.
"טוב," אמר שוביה בעליצות. "נראה שומם פה. בואו נעשה את זה!"
"לא כל כך מהר," אמר מוני בנימת אזהרה. "משהו רע קורה בתוך בית החולים הזה."
"כן," הסכים פאר. "יוני ושוורץ נכנסו הנה שבוע שעבר, ולא חזרו."
"אולי הם סתם נטשו אתכם," אמר ישי, בתקווה.
"הם לא," אמר מוני במבט קשה. "קרה להם משהו בפנים. השמועות אומרות… שמטורף אחד השתלט על בית החולים הזה."
שוביה פרץ בצחוק. הוא צחק וצחק וצחק, עד שנדמה שלא היה עוד צליל בעולם מלבד הצחוק שלו.
"מטורף משתלט על בית החולים," השתנק בדמעות. "זה הדבר הכי מדהים ששמעתי מעודי. אני מקווה שהוא השיב לרופאים כגמולם."
ישי נעץ בו מבט נגעל. "מה זאת אומרת?"
שוביה הרים אליו עיניים בורקות. "לשלם להם את שכרם," לחש ברכות. "כמו שנאמר, הטוב שברופאים לגיהנום."
"בואו נכנס," אמר פאר בעייפות. הוא צעד אל דלת הזכוכית ופתח אותה, אקדחו מכוון קדימה. הוא השתנק.
"מה קרה?" שאל מוני ורץ קדימה. שוביה, ישי ודניאל התקרבו גם הם.
"פשוט חשבתי לרגע," אמר מוני, מתחיל לצחוק פתאום, "חשבתי לרגע שזו גופה."
ישי הסתכל. בעמדת הקבלה ישבה אישה, לבושה במדי אחות. היא הייתה שמוטה על הכסא, ידה משתלשלת על הדלפק, חסרת חיים. עיניה היו פקוחות מבלי לראות.
זו הייתה בובה. בובת תצוגה, שמישהו גרר והלביש במדי אחות.
"מה…" מלמל ישי.
"אולי באמת יש מישהו מטורף כאן," אמר יעקב לדניאל.
"הממ?"
"דניאל, אתה לא מאופס, אתה לא איתנו," אמר לו תומר בחומרה. "תעזוב את נעם ותתרכז!"
"טוב, בסדר," מלמל דניאל בעייפות ועזב את ידו של נעם. רק עכשיו שם לב שהם הגיעו כבר אל בית החולים. הוא מצמץ. "למה… למה יש בובה במדי אחות?"
"למישהו פה יש חוש הומור לא מוצלח," מלמל פאר. הוא דחף את הבובה עם האקדח שלו.
"טוב," אמר מוני. "בואו נתפצל. ככה נוכל לכסות שטח גדול יותר בזמן מועט יותר. אתה," אמר והצביע על שוביה, "אתה תבוא איתי. אתה," הצביע על דניאל, "תלך אתו," הצביע על פאר. "אתה, עם הרובה, תלך לבד. ככה לכולם יש נשק, ונוכל לכסות את השטח במהירות." הוא הוציא מהתרמיל שלו מכשיר קשר, וזרק אותו אל ישי. "תכוון את התדר ל-3."
פאר לקק את שפתיו. "אני לא יודע, מוני. לא מוצא חן בעיניי הדבר הזה – "
"אם אתה רואה משהו חשוד, פשוט תירה בו," אמר מוני. "הדרך הכי מהירה היא להתפצל. ואני רוצה שנצא מפה כמה שיותר מהר."
"טוב, בסדר," מלמל פאר. "תהיו בקשר."
מוני ושוביה פנו ימינה. פאר ודניאל פנו שמאלה. ישי נשאר ליד בובת האחות, רוטן לעצמו, ואז פנה שמאלה גם הוא.
***
פאר ודניאל עברו על פני ספסלי ההמתנה השוממים, והגיעו אל קו המעליות החדשות. "למעלה או למטה?" תהה פאר.
"אני לא מתמצא פה בבית החולים," אמר יעקב. "אבל נראה לי שבמיון נוכל למצוא כל מיני ציוד רפואי לשעת חירום, לא?"
"צודק," מלמל דניאל. "למעלה, נראה לי."
פאר לחץ על הכפתור. ישי הגיע והסתכל בהם. "אני חושב שאני ארד במדרגות," אמר. "אני… לא כל כך אוהב מעליות."
פאר משך בכתפיו. "כרצונך," אמר. "בהצלחה, ותזהר."
"אני אזהר," רטן ישי, ופנה אל חדר המדרגות. פאר ודניאל חיכו עוד כמה שניות, ואז המעלית שלהם הגיעה. הם נכנסו, נשענים על הקירות זה מול זה.
"אתה בחור שתקן," אמר פאר. "אני מעריך את זה. תמיד חשבתי ששתקנים הם חכמים."
"סייג לחכמה שתיקה," ציין תומר.
"אתם מגבעת שאול, אמרתם?" שאל פאר. "הצטערתי לשמוע על מה שקרה שם. חבל, חבל שלא כולם התפנו מירושלים…"
"אני לא…" אמר דניאל. "כלומר, שוביה…"
המעלית הטלטלה פתאום, בתנועה תזזיתית שגרמה לפאר ולדניאל ליפול. האקדח עף מידו של פאר ופגע בקיר בנקישה מתכתית. האורות כבו.
"שיט," מלמל פאר. דניאל שמע אותו קם, נשען על הקיר. "בחור? אתה בסדר?"
"אני…" מלמל דניאל. יעקב ותומר עזרו לו לקום, והוא נשען גם כן על הקיר. נורה אדומה קטנה הבזיקה והאור שלה השתקף מהמראה. "אני בסדר, נראה לי."
נשמעו קולות גישוש על הרצפה, ואז פאר אמר בשמחה, "אה, מצאתי אותו." הוא גישש טיפה עד שמצא את כתפו של דניאל. "נראה שהמעלית לא עובדת," אמר ביובש. "אולי באמת היה עדיף לרדת במדרגות." הוא המתין כמה רגעים, אבל האור לא נדלק. קול צפצוף עדין נשמע. "בוא ננסה לפתוח את הדלתות," אמר פאר לבסוף. "אולי יהיה לנו מזל ונצליח לצאת החוצה."
"אממ," אמר דניאל. "טוב…"
הם גיששו על קירות המעלית עד שהגיעו אל הדלתות. דניאל, יעקב ותומר ניסו לדחוק את אצבעותיהם בחריץ ולמשוך את הדלת לכיוונם.
"זה מתחיל טיפה לזוז!" נאנק פאר. דניאל משך ומשך, מרגיש את השרירים בידו מתלוננים אחרי שהוא לא הפעיל אותם מי יודע כמה זמן. הוא חשק את שיניו. תומר ויעקב סייעו לו – דניאל הצטער פתאום ששמחה לא שם, כי הוא היה החסון מבין כולם – ואז הוא הרגיש איך הדלת מתחילה לזוז, מתחילה להפתח.
אור עמום התחיל להציף את המעלית.
הם משכו ומשכו. הדלתות הלכו ונפתחו, ודניאל ראה שהמעלית לכודה בין הקומות. החצי התחתון של הפתח היה קיר אפל, והחצי העליון חשף את הקומה, שהייתה מוארת באור עמום. מישהו עמד שם; דניאל ראה את הרגליים שלו.
"היי!" קרא פאר למעלה. "עזור לנו!"
לא נשמעה תשובה.
"איזה חרא," גידף פאר. הוא מחה זיעה ממצחו. "טוב, בחור. בוא. אני אעזור לך לטפס למעלה, ואז אני אטפס."
"בסדר," מלמל דניאל הוא התקרב אל הפתח. פאר עשה לו סולם גנבים, ותומר עזר לו להתייצב. אחרי כמה התפתלויות ונסיונות הוא אחז ברצפת הקומה והצליח למשוך את עצמו למעלה.
"זה היה לא פשוט," מלמל תומר, שישב לידו, ועזר ליעקב לטפס למעלה.
דניאל הביט הצידה, אל האדם שעמד שם.
הכל קרה במהירות.
ראשית, דניאל הבחין כי זה לא היה אדם; זו הייתה בובה נוספת, לבושה בבגדי אחות, עומדת ובוהה בהבעה ריקה במעלית. דניאל פלט צעקה קטנה וזינק לאחור.
שנית, פאר הניח את האקדח ואת מכשיר הקשר שלו למעלה, ואז הושיט יד ותפס ברצפת הקומה. באותו הרגע האורות במעלית נדלקו והמעלית הטלטלה לרגע. פאר הספיק לצעוק צעקה מופתעת, ואז המעלית צנחה מטה.
***
ישי ירד במדרגות.
האור הבהב, אבל נורות חירום אדומות האירו את דרכו בצורה יציבה. הוא צעד, דרוך, מחזיק את הרובה לפניו.
הוא לא היה מרוצה מהמצב, לא היה מרוצה מהמצב בכלל…
אבל לפחות הוא לא היה במעלית.
ישי שנא מעליות.
זה לא היה ככה תמיד, כמובן. כלומר, קשה לגדול כילד עירוני אם אתה שונא מעליות. כשהוא היה קטן הוא אפילו אהב מעליות; להכנס פנימה וללחוץ על כל הכפתורים, לעשות פרצופים למראה , להדליק ולכבות את המאוורר, ללחוץ על הפעמון (אבא שלו תמיד היה מתעצבן עליו), לרדת ולעלות בשבת, לרוץ כדי להספיק את המעלית לפני שנשמע קול הזמזום והדלתות נסגרות –
אבל עכשיו, אבל עכשיו, כשהוא ראה את דלתות המעלית כל מה שהוא היה יכול לחשוב עליו היה האש – –
הוא פתאום היה יכול ממש להריח אותה, להרגיש את החום, לשמוע את קולות הפצפוץ… לשמוע את הצעקות של יאיר, מיכאל וישראל –
הוא נשם עמוק, מנסה להרגע. אורות החירום האדומים רקדו לנגד עיניו, הופכים לשלהבות אדומות. הוא ראה מול עיניו את ארון הספרים עולה באש, את הדפים מתקמטים והופכים לאפר; החום היה עז כל כך, והוא הרגיש את החום הזה עכשיו; המעקה צרב את ידו….
הוא טלטל את ראשו. האורות חזרו להיות נורות. המעקה היה קריר.
הוא צעד צעד קדימה ופתאום החליק, נופל על ישבנו ונחבט במדרגות. הוא נפל בערך שש, שבע מדרגות קדימה עד לפנייה; הרובה שלו נחבט בקיר והמחסנית עפה ממנו, מתגלגלת במורד גרם המדרגות.
"אווץ'," גנח ישי. הוא הזדקף ברגליים רועדות, נעזר במעקה. המדרגות היו חלקלקות, רטובות. הוא היה רטוב עכשיו גם הוא. ריח חריף עמד באוויר.
הוא ירד במדרגות, ואסף את המחסנית שלו. ביד רועדת הוא טען אותה פנימה.
גם אז המדרגות היו חלקלקות…
חלקלקות מדם.
הוא זכר פתאום את רגע הפיצוץ, בהיר כאילו זה קרה הבוקר; למעשה, היו אלה כמה פיצוצים. בניינים מסביב קרסו; האש פרצה כמעט מייד, כאשר בלוני גז נקרעו בקול רועם, והכל היה פתאום כאוס אחד גדול, וצעקות, ויללות, ובכי –
הם רצו, ארבעת השותפים, רצו לצאת מהדירה שעלתה פתאום באש, כל אחד מנסה לתפוס את החפץ הכי חשוב שנמצא לידו – ישי תפס ארנק, פלאפון, צרור מפתחות שהיה מיותר להחריד –
פתאום התפילין שלו עלו בעיני רוחו, נחים זנוחים על המדף בחדר, צוברים אבק; התפילין שהיו של סבא שלו…
בצורה המנוגדת לכל הגיון הרגיש ישי שהוא חייב, חייב להציל את התפילין האלה; הוא ידע שאבא שלו לעולם לא יידע או יצטער על אובדן התפילין, אבל הוא הרגיש שאם הוא יזנח אותן, הרי שהוא זונח איתן את כל מורשת משפחתו…
וכך הוא נפרד מחבריו רץ פנימה, מסוכך על פניו בחולצתו; האש הייתה חמה ומשתוללת, וכל הבניין רעד פתאום כאשר פיצוץ נוסף נשמע –
ישי הגיע אל תחתית המדרגות ואל הדלת, ננער מהזכרונות.
היום וחצי האחרונים, שבילה בחברת שוביה ודניאל, אפשרו לו לברוח טיפה, לא לחשוב על הזכרונות. בלילה, כמובן, הם תקפו אותו. הוא לא ישן כמעט (אבל מי יכול לישון אחרי הפיצוץ? וגם לפניו היו הלילות שלו מסוייטים. למעשה, הוא לא ישן כמו שצריך מאז שיחת הטלפון ההיא), אבל הסתיר היטב את העייפות שלו.
למעשה, הוא התגעגע לחברים שלו.
שוביה ודניאל לא דמו בשום צורה ליאיר, מיכאל וישראל. שוביה היה מטורף (ומסוכן), והצחוק הלעגני שלו גרם לישי להתכווץ מבפנים. ודניאל היה… הוא פשוט לא היה, אם אפשר להגדיר את זה ככה; היית יכול לדבר אתו חצי שעה ואז לקלוט שהוא לא שמע מילה, אלא היה עסוק בלדבר עם האוויר…
לא, שוביה ודניאל לא היו חברים שלו.
אבל הם היו הראשונים שדיבר איתם מאז… מאז…
הוא לחץ על הידית ופתח את הדלת.
***
"מישהו ממש חולני עבר פה," מלמל מוני. הוא ושוביה הלכו במסדרון בית החולים.
היו בובות בכל מקום.
בובות שכבו על מיטות ניתוח, לבושות בכותנות בית חולים; בובות בלבוש לבן עמדו ליד המיטות, או מאחורי דלפקים, או ליד המכשירים. זה היה נראה כאילו מישהו שדד מחסן שלם של בובות ראווה, ואז מתוך שעמום הציב אותן ברחבי בית החולים, מנסה ליצור מצג שווא כאילו הכל עוד פועל ותקין.
"נורא לראות את המקום הזה שומם כל כך," אמר מוני. ריח חריף עמד במסדרון, והרצפה הייתה חלקלקה תחת רגליהם. למעשה, כשהוא הביט בבובות, האור השתקף מהן והוא ראה שגם הן רטובות, מכוסות באותו נוזל שכיסה את הרצפה.
שוביה הביט מסביב, והעביר אצבע על אחת מהבובות. "לי זה דווקא נראה מצויין," צחק. "אין רופאים, אין אנשים שמעונים על ידם – "
"על מה אתה מדבר?" אמר מוני ברוגז. "רופאים לא מענים אנשים."
פניו של שוביה היו מכוסות בצללים כשהשיב, מהוסה, "נשמע כאילו לא פגשת רופאים מעולם…"
"וודאי שפגשתי," אמר מוני בהעוויית פנים. "מה, אני עבדתי פה."
שוביה, שהיה באמצע לרחרח את אצבעו מכוסת הנוזל, קפא. "מה זאת אומרת, עבדת פה?"
"למדתי רפואה," אמר מוני בהיסח הדעת. הוא התקדם קדימה בלי לשים לב ששוביה לא מתקדם יחד אתו. "הייתי סטז'ר כשכל המגיפה הזאת פרצה. בהתחלה עוד סייעתי בבדיקות ובהכנת חדרי המבודדים, אבל אז סילקו אותי – פטרו חצי מצוות בית החולים – "
"עבדת," אמר שוביה בשקט, שערו נופל על פניו, אור אדום כמו בוהק בעיניו, "בחדרי המבודדים."
"לא בדיוק," אמר מוני. "כמו שאמרתי, רק עזרתי בהכנה שלהם – " הוא שם לב פתאום ששוביה לא עומד לידו, והסתובב. "שוביה?"
המסדרון היה ריק. מוני קימט את מצחו. האם שוביה נעלם אל תוך אחד החדרים הצדדים?
"שוביה?" הוא קרא, דורך את האקדח שלו. משהו לא היה בסדר. האם מישהו הגיע ותקף את שוביה?
צעדים.
צעקה.
ירייה.
שקט.
***
ישי פתח את הדלת. שקט נוראי שרר, ורק קול צעדיו על הרצפה הרטובה עזר לו לדעת שהוא לא התחרש כשנפל במדרגות.
הוא היה בפתח המסדרון שהוביל, כך היה נראה על פי השילוט, אל חדרי המבודדים ואל המעבדה החדשה. הוא זכר את ההכרזות הרשמיות כאשר נפתחה המעבדה; איך שר הבריאות התחייב שתוך כמה חודשים תושג שליטה על המגיפה, וכל המבודדים יחזרו הביתה בשלום…
ובכן, חשב ישי במרירות, בהחלט הושגה שליטה על המגיפה. אחרי שכולם מתו וכל העיר פונתה, במי עוד יכלה המגיפה לפגוע?
הוא צעד כמה צעדים קדימה, ופתח דלת עליה נכתב: סכנה! הכניסה בלבוש מבודד בלבד.
מעבר לדלת, נחשף מחזה אימים: חדר עגול, עם עמדות מחשבים ומכשור, מיטת מנתחים הפוכה, וכמה דלתות. היה דם בכל מקום. הרצפה הייתה מלאה בדם; המחשבים, המיטה, הקירות. סימני יריות כיסו את הקירות. ישי הבחין בזרוע שמוטה מאחורי מיטת הניתוח.
הוא לא היה בטוח שהוא רוצה לבדוק למה הזרוע הזאת מחוברת.
"לעזאזל," הוא לחש, ודרך את הרובה, משחרר את המק-פורק ואת הנצרה. "המעבדה לא סתם הפסיקה פעילות. מישהו בא הנה ורצח את כולם."
הוא שלח יד אל הכיס, להוציא את מכשיר הקשר שלו.
הוא לא היה שם. הוא כנראה נפל לו למעלה במדרגות.
הוא היה כעת לגמרי לבדו.
***
דניאל בהה בדלתות המעלית הסגורות. הוא לא ידע כמה זמן הוא יושב ובוהה שם, אבל בסופו של דבר תומר ניער אותו לפעולה. "תנסה להזמין את המעלית," אמר. אבל דניאל לחץ על הכפתור, ודבר לא קרה. הצג היה כבוי.
דניאל נשם נשימה עמוקה ונרעדת. לצידו בובת הראווה עמדה, כמו מחכה למעלית.
"מי תקע את הבובות האלה בכל מקום?" תהה יעקב.
"דניאל, קח את האקדח ואת מכשיר הקשר," הורה תומר. "תנסה ליצור קשר עם האחרים."
"רעיון… רעיון טוב," אמר דניאל. הוא הרים את שני החפצים. "באיזה… באיזה תדר הם אמרו להשתמש?"
"2?" הציע יעקב. תומר הניד בראשו. "אני לא זוכר," אמר. "תנסה פשוט את כולם."
דניאל הנהן. הוא לחץ על הכפתור וקרא אל מכשיר הקשר: "ישי! שוביה!" כמה שניות של שקט סטטי. דניאל החליף תדר וניסה שוב. "י…ישי! ש…שוביה!"
שוב שקט. דניאל עבר בין התדרים השונים, אבל איש לא ענה לו.
"י…ישי? שו… שוביה? מישהו? מישהו?"
רק שקט סטטי ענה לו.
"אולי יש בעיה בקליטה," הציע תומר.
"ואולי גם הם בצרות," אמר יעקב בנימה אפלה.
דניאל הנהן בעייפות והסתכל סביב. הוא עמד בפתח של מסדרון ארוך ורחב, ודלתות למחלקות השונות ניצבו לאורכו.
"בוא נתקדם," אמר תומר. "ננסה למצוא את המדרגות, או איזשהו ציוד רפואי."
הם פסעו לאורך המסדרון. הרצפה, כפי שהעיר יעקב בקול, הייתה רטובה.
"זה לא נראה לי מים," אמר תומר, מקמט את מצחו. "לא, הריח הזה… זה מזכיר לי משהו."
"מעניין למה מישהו שפך את זה פה," אמר יעקב.
"אתם חושבים…" אמר דניאל. "אתם חושבים שתאי הבידוד פה נוחים יותר?"
"מה?" שאל יעקב.
"חשבתי לעצמי," אמר דניאל, "איפה היה יותר גרוע להיות בבידוד, כאן או בתחנת הרכבת."
"אני חושב שאת המקרים הקשים לקחו לתחנת הרכבת," אמר יעקב בהרהור. "זה מה שהרופא ההוא אמר לאבא שלך, לא?"
דניאל שקל את העניין. "אני לא זוכר," אמר לבסוף. הוא צעד מעט בשתיקה ואז אמר, "היה לנו… כיף בסך הכל, לא?"
"תראה," אמר תומר. "אם לא הבידוד לא היינו נפגשים. זו וודאי נקודה לזכותו."
"אני חושב," אמר דניאל, "שלצאת לא היה כיף כל כך כמו שחשבתי שיהיה."
בבידוד, דניאל הרהר הרבה פעמים ברגע היציאה. הוא תכנן את הכל לפרטי פרטים: הרופא פותח את הדלת וקורא, "אני מכריז רשמית שאתה בריא" – אולי אפילו אומר "זו הייתה טעות להכניס אותך לכאן מלכתחילה"; דניאל יוצא מן התא אל החדר העגול, שם מחכים לו אביו ואמו. הוא מחבק אותם, ואמא שלו בוכה, והוא אומר לה "למה את בוכה אמא, זה היה רק לכמה שבועות, רק כדי לשמור על הבריאות של כולם…" ואז הם נוסעים, אבא שם שירים של אהוד בנאי כדי לא להרדם על ההגה, והשמיים כחולים והעולם ירוק ושמח; הם מגיעים הביתה וכל האחים והאחיות מחכים לדניאל בחוץ, מחזיקים שלט גדול "האח הגיבור שלנו חזר בריא הביתה!" ולאורך כל היום הטלפון מצלצל והוא מדבר עם חברים, עם רבנים, עם סבא וסבתא, מספר לכולם שהיה "קשוח אבל בקטנה, עברתי בצבא דברים קשים יותר…" ואחר כך הם עושים מסיבת הודיה, ומסיימים את כל החמץ בבית, ודניאל אומר דבר תורה קטן, ומספר להם איך שינן משניות בבידוד (ממש כמו הסיפורים על רבנים מפעם שהוכנסו לכלא!); אחר כך הוא נוסע למעיין עם יעקב ושלמה, יעקב כרגיל מנגן בגיטרה ומזייף בשירה, ושלמה טורח סביב הקפה השחור שאת סוד הכנתו למד מאביו…
"אבל שום דבר לא קרה כמו שצריך," מלמל דניאל.
כי הוא יצא, הוא יצא לבסוף; אבל אף אחד לא חיכה לו בחדר העגול, והשמיים היו אפורים ומתים. וירושלים כולה הייתה ריקה, והעולם כולו הגיע לקיצו. ולא היה מפגש עם חברים, או משפחה; וזה לא היה כמה שבועות, וזה לא היה "קשוח אבל בקטנה", ואפילו את המשניות ששינן הוא לא זכר, והחברים היחידים שהיו אתו היו יעקב ותומר ושמחה ונעם; ובמקום קול השירה הזייפני של יעקב כל מה שהוא שמע היה הצחוק של שוביה, גבוה, צורמני, מתפרץ…
הוא לא מצא את המדרגות, והוא לא מצא ציוד רפואי. הוא רק הלך ותעה במסדרון אינסופי של חדרי אשפוז, וילונות, מיטות שבובות שכבו בהן, מכונות הנשמה שוממות, חדרי שירותים וחדרי ציוד וכיורים ומטליות ספוגות בדם ודלפקים ועמדות מחשבים ושוב בובות, עומדות, שוכבות ויושבות, כמו במעין הצגת תיאטרון שלועגת למציאות.
דניאל הרגיש איך בית החולים הולך ומתעמעם. אין לי כוח להיות פה, חשב לעצמו. אני רוצה… אני רוצה רק לשבת, ושמישהו יביא לי משהו לאכול, ואז אני אחכה… אחכה לארוחה הבאה, ואבהה בקיר, כמו בבידוד… כמו בבידוד…
ואולי, אולי אם אני אהיה שם שוב בבידוד, אולי אם אצא ממנו עוד פעם – הכל יהיה אחרת…
"דניאל," ניער אותו קולו של תומר. "דניאל! מה אתה עושה?"
דניאל פקח עיניים מיוגעות, וגילה שהוא שוכב באחת ממיטות בית החולים. הוא לא זכר שנשכב כאן; לא זכר שדחף את הבובה שהייתה שם אל הרצפה.
"אני בא," מלמל. "אני בא."
הוא קם, ופתאום העולם הסתחרר סביבו; שדה הראייה שלו התעמעם והשחיר, והוא ניסה לתפוס בשידת המתכת שלידו כדי להתייצב. הוא לא הצליח; הוא רק פגע בה והיא נפלה על הרצפה, בקול רם ומהדהד.
"אתה בסדר, דניאל?" שאל יעקב בדאגה.
"אני חושב," מלמל דניאל, "אני חושב שאני רוצה לנוח."
לנוח; הוא רצה ללכת לפינה, להתכרבל לכדור, ולחכות, לחכות עד שיפקח את עיניו ויגלה שהוא עדיין בתחנה מרכזית עם יעקב ושלמה – יגלה שהכל היה בכלל חלום, חלום ארוך ונוראי –
"אין זמן לנוח עכשיו," פסק תומר. "אנחנו חייבים למצוא את השאר ולצאת מכאן." הוא העיף מבט אל יעקב. "אני חושב שהמצב שלו מדרדר."
"הוא יהיה בסדר אחרי ארוחה טובה ומנוחה," אמר יעקב. "ואחרי שנצא מהמקום הזה. הוא עושה לי צמרמורת."
הם יצאו מהחדר, בחזרה אל המסדרון. אחרי כמה צעדים עצר תומר. "היינו כאן כבר," הוא אמר. "אני בטוח."
קול של דלת נטרקת החריד אותם ממקומם. ואז נשמע קול, קול צרוד של אדם מבוגר, קול עליז:
"האם הבובות יצאו לטייל?"
יעקב ותומר החליפו מבט. "צריך לרוץ," אמר יעקב.
"אולי מי שזה לא יהיה יוכל לעזור לנו," אמר תומר.
"נראה לך?" אמר יעקב. "זה בטח המטורף שאמרו שנמצא כאן. אני לא יודע מה אתך, אבל אני לא מעוניין לפגוש אותו!"
תומר הנהן. "דניאל, בוא נרוץ."
הם רצו. דניאל היה מגושם בריצתו, ונתקל במיטות, בובות ושולחנות. הרעש שהקים הדהד במסדרונות.
גם הקול העליז הדהד, הולך ומתקרב.
"מישהו מתנהג לא יפה… מישהו עושה רעש לבובות היפות שלי. הן ישנות את שנת היופי שלהן… אסור להפריע!"
צחוק צרוד הדהד במסדרון.
"שמאלה!" קרא יעקב. תומר פתח את הדלת והם זינקו שמאלה, אל מסדרון קטן וריק. מאחוריהם היה אפשר לשמוע בבירור קול טפיפת רגליים.
דניאל רץ, והחליק על הרצפה הרטובה. הוא צנח בחבטה מכאיבה; מכשיר הקשר עף מכיסו, פגע בקיר והסוללות שלו עפו החוצה; האקדח נותר אחוז בידו, בדרך כלשהי.
"הנה הבובה שברחה מהחדר שלה!" נשמע קול צוהל, קרוב. תומר קרא קריאת אזהרה, אבל זה היה מאוחר מדי; דניאל ניסה להזדקף, ואז חש בנשימה חמה על עורפו, בזמן ששתי ידיים גרמיות נשלחו קדימה לאחוז בו; אחת עטפה את גרונו, והשנייה חסמה את פיו.
"נו, נו, נו," אמר הקול העליז. "מה יש לנו כאן?"
***
"הלו?" קרא ישי. "יש כאן מישהו?"
הוא לא היה בטוח אם זה חכם לצעוק ככה, אבל הוא הגיע למסקנה שאם יש שם מישהו, הוא בכל מקרה ישים לב לישי מהר. במקום זאת, ישי קיווה לקבל מענה לצעקותיו, והכין את הרובה שלו לכל צרה שלא תבוא.
אף אחד לא ענה.
ישי נאנח וצעד קדימה לאט. הוא התלבט אם לחזור אחורה ולנסות לחפש את מכשיר הקשר. הוא החליט שלא. אם הוא כבר כאן, הוא יערוך חיפוש מהיר וייצא מכאן; הוא לא רצה לבלות רגע נוסף ב… שדה הקטל הזה.
שורות של בלוני חמצן הועמדו סביב, שעונים על הקירות. לישי לא היה מושג למה שמישהו יסדר אותם ככה.
ישי פתח דלת. הדלת נפתחה אל מסדרון ארוך ולאורכו חדרים קטנים, בכל חדר מיטה קטנה על גלגלים, עם רצועות קשירה.
חדרי בידוד.
ישי מצא את עצמו תוהה האם כך היו נראים החדרים של שוביה ודניאל. האם קשרו אותם למיטה, במשך כל הבידוד הארוך הזה? לא פלא שהם יצאו מדעתם.
הוא יצא ממסדרון תאי הבידוד ופתח דלת נוספת. היא נפתחה אל מעין חדר ניתוח. ליבו זינק כאשר הוא ראה ארון מתכת פתוח, דלתו מתנדנדת על ציר אחד. הוא היה מלא בציוד.
ישי זינק על הארון, והתחיל למלא את התרמיל שלו. חומרי חיטוי. תחבושות. מזרקים. אנטיביוטיקה. הוא נעזר ברשימה שאסתר נתנה לו ובתוויות שהיו על הבקבוקונים. הוא מילא את התרמיל עד כדי פקיעה, ואז נעצר. זה הזמן ללכת להביא את מכשיר הקשר. הוא יקרא לשאר החבר'ה, והם יבואו, ימלאו את תרמיליהם בציוד… ויצאו מבית החולים הנוראי הזה.
הוא פנה לצאת מהחדר. הוא היה מסוגל, אם לא הסתכל ישירות, להדחיק את הגופות שהיו בכל מקום.
הגופות נרצחו בברוטאליות. חלק נראו כאילו הוכו בחפץ קהה בראשון, ואילו אחרות היו דקורות וחתוכות. למעשה, כמה מהגופות נראו כאילו הרוצח המשיך להתעלל בהן גם אחרי שהם כבר מתו. חלק מהגופות נראו כאילו נורו.
רוב הגופות היו לבושות בבגדי רופאים. השאר היו לבושות בכותנות בית חולים.
אבל כל עוד ישי שמר על הגופות בזווית העין, הוא היה יכול להעמיד פנים שהן לא שם.
אחרי כמה צעדים לכיוון חדר המדרגות, הבין ישי שהעמדת הפנים לא עובדת. הגופות היו שם, שכבו בשלוליות הדם היבש שלהן, ונראה היה כאילו כולן מסתכלות בו.
היו עיניים בכל מקום…
עיניים פקוחות, בוהות, מאשימות.
ישי קרס על הרצפה, הרובה נשמט מידיו ומשתלשל מהרצועה שלו. רק כשדמעה הרטיבה את המשקף שלו, הוא הבין שהוא בוכה.
"זו לא הייתה אשמתי," הוא ייבב. "לא היה שום דבר שיכולתי לעשות…"
אבל הגופות המשיכו להביט בו, ואלו כבר לא היו רופאים ומאושפזים; אלו היו מיכאל וישראל ויאיר, ופניהם היו מכוסות בדם ובאפר ובטיח, והם בהו בו בעיניים מאשימות, כמו כועסים עליו על שהוא נשאר בחיים, כועסים עליו על שהוא הצליח להיחלץ מהבניין…
היית אמור למות בשריפה!
היית צריך להשאר איתנו ולמות יחד איתנו!
הייתי צריך למות יחד איתם…
יחד איתם…
***
דניאל התפתל וניסה להשתחרר. הוא שלח את ידיו לאחור, אבל מכה מהירה בגרונו גרמה לו להשתנק ולאבד את האחיזה באקדח.
"לא כל כך מהר," נהם הקול הגרוני באוזנו. היד שחסמה את פיו עזבה אותו ונשלחה אל האקדח. דניאל ניסה גם הוא להגיע אל האקדח, ואחיזת החנק של התוקף התחזקה. נואש, הצליח דניאל להתפתל לאחור ולבעוט את האקדח הרחק. הרצפה החלקלקה סייעה לו בתמרון הזה.
התוקף הגיב באגרוף חד שפגע בדניאל בצד הראש שלו, ולרגע הכל השחיר. אחרי כמה שניות הלחץ על גרונו של דניאל נעלם, ודניאל השתעל והשתנק. מולו הוא ראה את התוקף שלו, מתכופף אל האקדח.
זה היה אדם מבוגר. היה לו זקן שחור-אפור מבולגן, והוא לבש כותנת אשפוז קרועה שחשפה גב שעיר. הוא היה רזה – רזה להחריד; עמוד השדרה שלו בלט, והגפיים שלו נראו כמעט כאילו אין בהן בשר.
"אל תיתן לו להגיע לאקדח!" אמר תומר בבהילות. דניאל הנהן, וזינק קדימה, מכה בידיו על גבו הגרמי של המטורף. המטורף זעק בכאב והסתובב, נותן לדניאל אגרוף שהעיף אותו אחורה. דניאל נחבט בקיר, וכאב החל לפעום בצד ראשו. הוא הרים את ידו אל רקתו, והרגיש רטיבות.
המטורף גידף, וכיוון את האקדח על דניאל. "עכשיו, תפסיק לזוז – "
"רוץ!" צעק יעקב.
דניאל רץ. המסדרון כולו כמו נמתח משני עבריו. הקירות התערבבו עם הרצפה; הוא בכלל לא היה בטוח שהוא רץ בקו ישר. תומר ויעקב רצו לידו, מדרבנים אותו.
"יש לנו פה שפן מירוצים!" אמר בצהלה המטורף. קול ירייה הדהד במסדרון. דניאל לא ראה בכלל איפה פגע הקליע; הוא פנה בפנייה הראשונה שהייתה והמשיך לרוץ, מפיל מאחוריו בובות ומזיז מיטות כדי לחסום את הדרך.
קול צפצוף כואב עלה באוזניו.
"הייתי בטוח שכולם כבר ישנים," נהם המטורף מאחוריו. הוא ירה שוב. "התאמצתי כל כך לוודא את זה. עברתי בכל חדר, בכל מסדרון." ירייה נוספת. "אבל כל הזמן צצים עוד אנשים!"
"לא באתי… לפגוע בך," צעק דניאל, קולו רועד. "רק… רק חיפשנו…"
"רק רציתם להחזיר אותו לבידוד!" צעק המטורף, קולו נשבר, והחל להשתעל. דניאל הציף לאחור, וראה את המטורף מזנק מעל מיטת בית חולים, עיניו פעורות וצלעותיו בולטות. הוא נופף באקדח לכל עבר.
"לא… לא באתי להכניס אותך לבידוד…" אמר דניאל. הוא פנה הצידה וסגר את הדלת. קול ירייה הרעים וחור נפער בה. "אני בעצמי יצאתי מבידוד אתמול!"
קול הריצה מעבר לדלת הופסק. "מה אמרת?" לחש המטורף.
"אני… גם יצאתי מבידוד," אמר דניאל. הוא גם הפסיק לרוץ.
"מה אתה עושה?" לחש תומר. "הנה המדרגות! תמשיך לרוץ לפני שהוא יתפוס אותך!"
אבל דניאל נותר במקום. הדלת נפתחה, ומולו עמד האדם המבוגר, בכותונת אשפוז קרועה, מזה-רעב, ועיניו דומעות. "אתה… גם אותך הם תפסו," הוא אמר.
דניאל הנהן.
המטורף פרץ בריקוד, רגליו הגרמיות בועטות לכל עבר. "אח!" הוא אמר. "אח!" הוא רץ קדימה ועטף את דניאל בחיבוק נוקשה. ריח מסריח, תערובת של זיעה, שתן וחומר חיטוי עלה ממנו. יעקב העווה את פניו.
"כולם מתו," לחש המטורף. "כולם מתו כשהשתלטנו על המעבדה. רק אני נותרתי." הוא משך באפו. "לבדי בכל בית החולים הגדול והריק הזה. אבל לא לעוד הרבה זמן." גיחוך פראי עלה על פניו.
"מה… מה עומד לקרות?" לחש דניאל, משתחרר מחיבוקו של המטורף. הוא צעד לאחור, לכיוון המדרגות.
"לא יהיה יותר בית חולים," בישר המטורף. "לא יהיה יותר בית חולים! לא יהיה יותר בית חולים!"
"הוא מטורף לגמרי," לחש תומר. "בואו נרוץ אל המדרגות."
"הוא יירה בנו ברגע שנסתובב," אמר יעקב.
"הוא לא יפגע," חיווה תומר את דעתו. "תראה איזה קוקו הוא."
"אתה רוצה להסתכן?" שאל יעקב.
דניאל בלע את רוקו. "מה… מה יקרה לבית החולים?" הוא שאל.
"כל הרופאים מתים," הודיע המטורף בשמחה, מתעלם משאלתו של דניאל. "לא יהיו יותר רופאים! כולם מתים, מתים… אהבת את הבובות שלי?" שאל, ניצוץ עולה בעיניו.
"הבובות…" לחש דניאל. "לא, לא אהבתי את הבובות."
"כשיצאתי החוצה," אמר המטורף, מתעלם מתגובתו, "ראיתי שהעולם נהרס. כולם מתים! לא היה עוד אף אחד בעולם." הוא צחקק. "אבל מצאתי את הבובות האלה, כן כן. הייתה משאית על הכביש, והיא הייתה מלאה בבובות האלה…"
"ו… הבאת אותן לכאן?" שאל דניאל, צועד עוד צעד לאחור. מכשיר הקשר שלו פתאום ניצת לחיים; רעש סטטי מלווה בתחילה של דיבור נשמע: "דנ-"
דניאל מיהר לשלוח יד ולכבות את המכשיר, לפני שהמטורף ישים לב אליו.
"הבאתי את הבובות לכאן," הנהן המטורף. "הלכתי שוב ושוב, הבאתי אותן לכאן. וסידרתי אותן, סידרתי אותן כמו אנשים, כדי שבית החולים יהיה מלא, כדי שבית החולים יהיה חי." הגיחוך הפראי שוב עלה על פניו. "בית החולים חייב להיות חי כשאני אהרוג אותו!"
"דניאל," אמר תומר בקול שניסה להסוות את הלחץ שחש, "רוץ. אל המדרגות. עכשיו."
"אל תדאג," לחש המטורף. "גם אנחנו נמות עם בית החולים, וזה יהיה הסוף, הסוף, הסוף לכל הכאב, הסוף לכל הצרחות…."
"עכשיו!" צעק תומר. דניאל הסתובב, מתחיל לרוץ לכיוון המדרגות, מספיק לראות את המבט השונא עולה על פניו של המטורף שהתחיל לרוץ אחריו –
המדרגות הלכו והתקרבו –
קול ירייה הדהד במסדרון.
דניאל סובב את ראשו לאחור באיטיות. המטורף שכב על הרצפה בתוך שלולית של דם, גונח ומפרפר. דניאל סובב את ראשו בחזרה אל המדרגות.
שוביה עמד שם, אקדח מעשן בידו, חיוך פראי על פניו.
***
הכל בער. ישי הרגיש שלפוחיות עולות בעורו רק מהחום. ביד אחת אחז את התפילין של סבא, בשנייה סוכך על פניו מפני העשן. הוא רץ החוצה מהדירה – ליבו נצבט למראה השולחן שעלה בלהבות, הזכוכיות המנופצות, התמונות שהתגלגלו והתפחמו –
הוא יצא אל המסדרון, אבל המדרגות היו מלאות באש, לא היה אפשר לרדת בהן בכלל. מבט לאחור גילה לו כי להבות החלו ללחך את דלת הדירה שלו. האש בדירה ליד שאגה ופצפצה.
הדרך היחידה שהייתה פנויה לפניו הייתה המעלית.
אף פעם אל תרד בשריפה במעלית. זה היה כלל זהירות בסיסי. כבר מגיל קטן ישי ידע את זה. בשריפה, רצים למדרגות או קופצים מהחלון.
האפשרויות האלה היו חסומות בפניו כעת.
הוא לחץ על כתפור המעלית, שוב ושוב ושוב, הלהבות מאחוריו מתקדמות לאורך המסדרון. הבניין רעד שוב. המעלית הגיעה, וישי נכנס פנימה, לוחץ בפאניקה על קומת הקרקע, וקורס בפינה.
הוא התנשם והתנשף. המעלית החלה לרדת, מטלטלת. בבקשה, אלוהים, הוא התחנן. אם רק אצא בשלום מהירידה הזאת – אני אחזור להניח תפילין, אני אקפיד על שלוש תפילות ביום, אני אפילו אחתוך נייר טואלט לפני שבת –
המעלית נעצרה. האור נכבה.
"שיט," אמר ישי בקול חנוק. הוא קם והכה בקיר באגרופו. "שיט!"
האור נדלק, המעלית המשיכה בדרכה.
ישי רעד. הזיעה על גופו מהאש התחלפה בזיעה קרה של פחד. בשקט המעלית, הוא דימה לשמוע את ליבו פועם בחוזקה.
לבסוף, המעלית נפתחה בקומת הקרקע. הוא רץ החוצה, צועק, בוכה, הכל היה אפוף בלהבות, ומולו הוא ראה את חבריו, את ישראל, מיכאל ויאיר, והם הפסיקו לרוץ לשמע צעקתו והסתובבו אחורה –
ואז פיצוץ נוסף הרעים, וישי הועף מרגליו, והתפילין נשמטו מידו והתגלגלו השד יודע לאן, ומולו הוא ראה בבירור, באימה, את הבניין קורס על חבריו.
ישי פקח את עיניו. הוא לא היה שם, והאש לא השתוללה סביבו. הוא היה בבית החולים, במעבדת המבודדים, רובהו אחוז בין ברכיו, יושב צמוד לקיר.
"זה הזמן ללכת," הוא אמר, בקול, כמו מנסה להשיב לעצמו כוח שאבד לו. "זה הזמן לקום וללכת…"
וכך הוא עשה. הוא קם, קם על רגליו, נשען על הרובה כאילו היה זה מקל הליכה, הסיט את עיניו מהגופות פעורות העיניים, הרים את התרמיל על כתפו ופנה לצאת מהחדר.
הוא נעצר בחדר הכניסה למעבדה. על אחד השולחנות בצד הייתה ערמת דפים וקלסרים. הוא התקרב לשולחן והעיף מבט בכותרת.
דו"ח טיפול במבודדים ונסייני CHV – רבעון שלישי
ישי קימט את מצחו, ודחף את ערמת הדפים אל תוך התרמיל שלו.
***
"אתה בסדר?" שאל שוביה בבהילות, בעודו רץ למטה. דניאל הניד בראשו באיטיות, בוהה בפרפורי הגסיסה של המטורף.
שוביה הגיע אליו והניח יד על כתפו. "הוא כיוון עליך אקדח," אמר, כמו מסביר את עצמו.
דניאל הרים אליו את מבטו. "אתה… יורה טוב," אמר.
"נכון?" אמר שוביה, בבירור מרוצה מעצמו. "הייתי בטוח שאני אהיה חלוד לגמרי. הפעם האחרונה שיריתי באקדח הייתה…" הוא טלטל את ראשו לרגע. "לפני הבידוד… אבל זה לא משנה." פניו הקשיחו. "הורדתי אותו בירייה אחת! זה מה שחשוב." הוא פרץ בצחוק.
"מאיפה יש לו אקדח?" תהה תומר. "איפה מוני?"
"בוא," אמר שוביה. "נלך מכאן."
דניאל העיף מבט אחרון על המטורף, והנהן. "מצאת… מצאת ציוד רפואי?"
"מצאתי קצת," אמר שוביה בחיוך עקום. "תגיד, איפה פאר?"
דניאל מצמץ בעייפות. לרגע, תמונה עלתה בראשו: הבובה במבטה העיוור, בוהה במעלית; ידו של פאר, מגששת מעלה ומניחה את האקדח ואת מכשיר הקשר, ואז הצעקה – הדלתות הנסגרות-
הוא שלח יד ותפס בידו של נעם, שהביט בו בעיניים שאין להן סוף, בחיוך חסר שיניים שאוהב ללא תנאי, ולחש בקולו הילדותי: "אתה לא צריך לחשוב על זה, דניאל… אתה לא צריך לחשוב על זה…"
"הוא… הוא הלך," אמר דניאל בכלליות.
"הלך?" שאל שוביה בסקרנות. דניאל לחץ את ידו של נעם חזק יותר. "הוא… הוא הלך… אולי הוא חזר הביתה…" הוא בלע את רוקו. "אני לא יודע, שוביה… אל תשאל אותי…"
שוביה הרים גבה, אבל לא המשיך לשאול. "בסדר," אמר לבסוף. הוא העיף מבט אל גופת המטורף. "מה הוא רצה ממך?"
"הוא רצה…" לחש דניאל. "הוא גם היה מבודד. הוא רצה… הוא רצה להרוס את בית החולים."
"אני מניח שהוא זה ששפך את הדלק בכל מקום," אמר שוביה. "מאוד מעצבן. אם כי יעיל." הוא ניגש אל המטורף והפך את גופתו עם הרגל, צוחק תוך כדי. "עוד מבודד, הא? אני תוהה כמה מאיתנו נשארו בחיים."
"הוא אמר… הוא אמר שהוא השתלט על המעבדה…" אמר דניאל.
"הו, כן, המעבדה." מבט משונה עלה בעיניו של שוביה. "אני מתחיל לחשוב, דניאל, שלא הייתי צריך להרוג אותו. בכל זאת, הייתה לו מטרה נעלה…"
הוא צחק, צחוק פראי ומחריד, והצללים כיסו את פניו.
"אני רק רוצה ללכת הביתה," אמר דניאל בפשטות. "זה… זה כל מה שאני רוצה."
"אתה לא מבין כלום," אמר שוביה בארס. "אין יותר בית, דניאל. כל מה שהיית לפני הבידוד – כל זה מת, אתה לא מבין?" הוא נופף בידו על הגופה, על המסדרון המלא בדלק, על הקירות הריקים. "זה – זה כל מה שיש, מבין? עולם הרוס, אנשים הרוסים." הוא חייך חיוך חושף שינים. "ורופאים שצריכים למות."
מכשיר הקשר של שוביה נעור לפתע לחיים. "דניאל? מוני? פאר?" שתיקה רגע. "שוביה? מישהו שומע אותי?"
שוביה הרים את מכשיר הקשר, עדיין מחייך, ולחץ על הכפתור. "אני שומע אותך," הודיע.
נשמע רעש סטטי לרגע, ואז ישי המשיך לדבר, קולו נשמע עייף. "מצאתי את הציוד הרפואי," הוא אמר. "בואו נתחפף מהמקום הזה."
"בסדר גמור," אמר שוביה. "נחכה לך בחוץ."
הוא החזיר את מכשיר הקשר לכיסו וחייך לדניאל. "עכשיו," הוא אמר, "אנחנו הולכים לעשות כמה דברים." הוא שלף חפיסת גפרורים מכיסו האחר. "קודם כל," אמר. "נעניק לאחינו לבידוד קבורה נאותה." הוא פרץ בצחוק וכרע על ברכיו, משפשף גפרור בקופסא. להבה קטנה ניצתה. שוביה הצמיד את הגפרור לכותונת האשפוז של המטורף, שהתלקחה במהירות.
"דבר שני," אמר שוביה, מזדקף במהירות, "יהיה לברוח מכאן." הוא תפס את ידו של דניאל, והצביע עם האקדח על המדרגות. "רוץ!"
***
ישי טיפס במעלה המדרגות, כשלפתע חש בריח של עשן.
"אני לא שם," מלמל לעצמו בעודו מטפס, התיק המלא מכביד על גבו. "אני לא שם. אין פה אש. אין פה אש…"
הוא הגיע אל הדלת אל קומת הכניסה, ופתח אותה.
הייתה שם אש.
קומת הכניסה עלתה בלהבות; הן ליחכו את הרצפה, את הספסלים, את בובות הראווה שעמדו בלי נוע, נמסות בחום. הלהבות שאגו והשתוללו, חומן חורך את שערותיו של ישי, שעמד קפוא, בוהה באש.
זה לא קורה לי… זה לא קורה לי!
הלהבות שתו את הדלק שהיה שפוך בכל מקום, הולכות ומתעצמות, כמו לועגות לישי. הוא דימה לראות פרצופים באש – עיניים בוערות, מביטות בו בחיוכים נוראיים, רעבות לבשרו –
"אתה חייב לרוץ," מלמל ישי. "אתה חייב לרוץ…"
רוץ!
והוא רץ, רץ כפי שלא רץ זמן רב, הרובה נחבט ברגלו ומכאיב לו, כוויות חדשות עולות בבשרו וכוויות ישנות נפתחות וצורבות. הוא רץ בתוך הלהבות, מדלג מעל בובות שרופות ששכבו על הרצפה, בוהות בו בעיניים ריקות, ריקות…
הוא ראה מולו את דלת הכניסה, ראה שתי צלליות עומדות מעבר לה. הוא היה קרוב, הוא היה קרוב….
העשן כיסה את הכל. העשן כיסה את הכל; הוא לא ראה דבר, הוא לא שמע דבר, הוא לא נשם דבר…
הוא כרע על ברכיו, והחושך איים לכסות אותו.
***
"ודבר שלישי," אמר שוביה, הלהבות משתקפות בעיניו, חיוכו הפראי כמו מאיים לקרוע את פניו לשתיים. "להרוג את בית החולים."
הוא ודניאל עמדו במרחק בטוח, מחוץ לבית החולים, מביטים באש המשתוללת. שוביה צחק, צחוק פראי ומתגלגל, צחוק כמוהו דניאל לא שמע מעולם.
כמה פיצוצים עזים נשמעו.
בית החולים הלך וקרס אל תוך עצמו.