5 – אתה לא צריך לזכור

"מילאנו את חלקנו בעסקה," אמר שוביה קצרות. "עכשיו תורכם."

עיניה של אסתר היו קשות וקרות. היא הביטה ישר בעיניו של שוביה, כמו מתעלמת מהתיק המלא בציוד רפואי שהניח על שולחנה.

"אני עדיין לא מצליחה להבין," אמרה בנוקשות, "מה קרה לאנשים שלי."

"אמרתי לך," אמר שוביה בחוסר סבלנות. "הייתה שריפה."

אסתר העבירה את מבטה על השלושה. שוביה ישב על קצה הכסא, עיניו בורקות קמעא, רגלו מתופפת על הרצפה בקצב לא סדיר. דניאל השפיל את מבטו לקרקע, ממלמל לעצמו. ישי, שהיה נראה במצב הגרוע מבין שלושתם, ישב ליד דניאל ורעד.

"מה שאני לא מבינה," אמרה אסתר, "זה איך אתם הצלחתם להחלץ ואילו הם – "

"גם אנחנו בקושי הצלחנו לצאת משם," השיב שוביה. "תסתכלי על ישי!"

אכן, ישי נראה רע. חורים היו פעורים בבגדיו, שערו היה שרוף, ופניו היו מפוייחות. והוא עוד לא הצליח להתגבר על הרעד שאחז בו מאז שיצא מבית החולים.

"נתקלנו בכמה אנשים שהתבצרו בבית החולים," הסביר שוב שוביה, רגלו מתופפת במהירות הולכת וגדלה. "התפתח קרב יריות. מוני הגן עליי באומץ רב, והוא שלח אותי במורד המדרגות לחפש את פאר ודניאל." הוא פשט את ידיו לצדדים. "בשלב הזה כבר התחילה השריפה. אני לא בטוח ממה היא נדלקה – אולי אחד הכדורים פגע באיזה מיכל גז או משהו כזה, אין לי מושג…" קולו נרעד קמעא, "הגעתי למטה בדיוק בזמן כדי לראות את הפיצוץ – הצלחתי לתפוס את דניאל ולרוץ משם – "הוא טלטל את ראשו. "אבל זה כבר היה מאוחר מדי בשביל פאר."

ישי משך באפו, מחבק את עצמו.

פיה של אסתר רעד, אבל אז היא עצמה את עיניה ונשמה עמוק. "טוב," היא מלמלה. "טוב."

"המידע שלנו?" דחק בה שוביה, הניצוץ שב לעיניו.

אסתר נאנחה. היא דפדפה בדפים שעל שולחנה ואמרה בקול חנוק. "היה… קשה למצוא מידע. הרופא שהזכרת את שמו – ד"ר רוני גולדשטיין – נראה שאיש לא שמע ממנו כבר כמה זמן; הצלחנו ליצור קשר עם אחד מהרופאים שהיו קשורים לבידודים בירושלים, והוא אמר לנו את זה." היא מצמצה, לסלק דמעה סוררת שעלתה בעיניה. "רשמתי לך את הכתובת שלו… הנה. זה ברחביה." היא הושיטה אל דניאל דף נייר. "הוא לא פונה מהעיר, כמובן, בגלל עבודתו כרופא," אמרה. "אמרתי לו שיצפה לך. אני מקווה… שיהיה לו מידע לתת לך."

שוביה חייך, חיוך גדול ורחב. "גם אני מקווה," אמר.

אסתר נשמה עמוק ונעמדה. "אם כך," אמרה, "היו שלום. תודה על הציוד הרפואי."

היא יצאה מהחדר.

הם ירדו אל הקומה השלישית. שוביה הוביל, מדלג למטה בעודו מפזם משהו תחת שפמו. דניאל הלך באמצע, שקוע במחשבות, ידו כמו לוחצת את האוויר הריק.

ישי הלך מאחורה.

הוא ראה עדיין את האש. בוערת, בוערת… היא הייתה סביבו, היא מילאה את המדרגות, הוא היה יכול להריח את העשן, לשמוע את הלהבות לועגות לו, צוחקות, צוחקות…

לא היה לו מושג איך הצליח לצאת מבית החולים. הוא בכלל לא היה בטוח שהוא היה בהכרה כשרץ החוצה, דרך העשן והאש, אל העולם שבחוץ, שהיה מלא באוויר וקריר ונעים. כל מה שהוא הצליח לזכור היה הצחוק… הצחוק הנורא…

הלהבות צחקו לו…

נמלטת מפנינו פעם נוספת, אבל בסוף אתה תיפול לידינו, הבטיחו לו הלהבות. המשך לרוץ, אדם קטן… המשך לרוץ…

האש תופסת את כולם בסוף.

ישי נשם נשימה עמוקה ונרעדת, כמו טובע שהצליח לעלות מעל פני המים העמוקים. לא הייתה אש סביבו; רק גרם מדרגות פשוט, חשוך וריק. לא הייתה סכנה; לא היה צחוק.

הכל בסדר.

בסדר…

הוא טלטל את ראשו, שוב ושוב, מנסה לגרום לדעתו להצטלל. בסדר? שום דבר לא היה בסדר. שום דבר לא היה בסדר מאז שיחת הטלפון ההיא, שריסקה את העולם לגזרים. בשביל מה הוא בכלל הולך פה? בשביל מה בכלל הוא יורד במדרגות?

צעד. צעד נוסף. פניו ממוקדות ברגליו, יורד מדרגה ועוד מדרגה.

מה נותר לי בעולם?

שום דבר.

רק המדרגות האלה.

צעד. ועוד צעד. ועוד צעד…

בסוף הם הגיעו אל הקומה השלישית. ילדי הישיבה בדיוק סיימו סדר ערב; הם ישבו מסביב – חלק מפטפטים, חלק משחקים בקלפים וכמה ממשיכים את לימודם, מתנצחים מעל לגמרא.

ישי לא היה מסוגל לשמוע את רעש הילדים הלומדים, או הצוחקים, או הנדחקים אל שוביה ושואלים שאלות. הוא לא היה מסוגל לראות את הרב שאול, יושב שמוט על כרית, הוגה בספר הלבן, פניו מקומטות כאילו אין בעולם דבר מלבד הספר והמילים הקדושות כביכול שכתובות בו –

ישי רצה פתאום לגשת אליו, לתפוס אותו ולטלטל אותו, לצעוק עליו: אתה לא רואה? אתה לא רואה איך כל העולם התרסק בחוץ, ואתה יושב כאן ולומד? אתה לא מבין שאין לזה שום משמעות, שלשום דבר אין יותר משמעות?

אתה לא מבין שכולם מתים?

פתאום ישי שנא את הרב שאול. שנא אותו שנאה עמוקה. הרב שאול הרי ידע מה קורה בחוץ. הוא השגיח על חבורה של נערים, שחלקם איבדו את הוריהם. לעזאזל, הוא איבד את הרגליים שלו. איך הוא היה מסוגל להמשיך לחייך? איך הוא היה מסוגל לדבר על גאולה?

הוא היה חייב ללכת משם. הוא היה חייב להתרחק. הוא היה חייב…

שקט.

הוא היה חייב קצת שקט.

הוא מצא את עצמו הולך לכיוון המשרדים של רב-קו, עובר על פני הרציפים השוממים. כמה מהלוחות הדיגיטליים הבהבו, מציגים זמנים של אוטובוסים שלא יגיעו יותר לתחנה.

הוא קלט פתאום את דניאל לידו. האם הוא עקב אחריו? לא, לא היה נראה ככה. דניאל בהה באוויר, ממלמל לעצמו, כפי שעשה תמיד, ידו השמאלית קפוצה לאגרוף חזק.

"דניאל," אמר ישי. דניאל קפץ בבהלה והתמקד באיטיות על ישי. "י…ישי?"

ישי הרגיש רעד עולה בגופו. הוא הביט לצדדים. שוביה לא היה שם. הוא היה רחוק מהם, מפטפט עם נערי הישיבה.

"דניאל," הוא אמר בבהילות. "אני צריך שתאמר לי את האמת. אני צריך שתאמר לי מה קרה בבית החולים!"

"למה… למה אתה מתכוון?" אמר דניאל.

"השריפה," אמר ישי בחדות, נועץ את מבטו בעיניו של ישי. "שוביה הצית אותה, נכון?"

עיניו של דניאל ריקדו לצדדים בבהלה. ידו השמאלית נקפצה חזק יותר. "אני… אני…"

"אני לא מאמין לסיפור שלו," אמר ישי בבוז. "לא הייתה שריפה כשדיברנו בקשר וקבענו להפגש בחוץ. הוא לא הזהיר אותי מפני האש." הוא ליקק את שפתיו. "אני חושב שהוא הצטער לראות אותי יוצא משם בחיים."

"למה… למה שתגיד דבר כזה?" אמר דניאל. "שוביה הוא לא… הוא לא אדם רע…"

"תגיד לי אתה!" נהם עליו ישי. "אתה ראית את האש? אתה ראית את האנשים שהוא טוען שהוא נלחם בהם? לעזאזל, דניאל. פאר היה איתך. מה קרה לו? שוביה הרג אותו?"

דניאל נראה במצוקה אמיתית. הוא רעד כולו, זיעה נוטפת על מצחו. "אני… אני לא יודע," לחש. "אני לא יודע. שוביה… שוביה אמר…"

"עזוב את מה ששוביה אמר!" הרים ישי את ידיו בתסכול. "אתה היית שם, אתה ראית – "

"אני לא יודע," אמר דניאל בקול חנוק, מטלטל את ראשו. "אני לא זוכר."

"בההה!" צעק ישי. "למה אני מדבר איתך בכלל? לא נשאר שום דבר בתוך הראש שלך – אתה הולך אחרי שוביה כמו דחליל חלול, אתה תהנהן אחריו אפילו אם תראה אותו מבצע את מעשי הרצח שלו – ושנייה אחרי זה לא תזכור שום דבר!"

דניאל התכווץ, עיניו מביעות אימה.

"ואז אתה תלך, ותדבר אל החברים הדמיוניים שלך," אמר ישי בכעס, כעס שהוא כמעט ולא ידע מה מקורו. "ותעמיד פנים שהכל בסדר. אז לא, זה לא בסדר! העולם הרוס, וכולם מתים, ואין יותר אנשים טובים בעולם. יש רק משוגעים, כמוך, ורוצחים, כמו שוביה."

הוא פרץ בבכי, ואז הסתלק משם.

דניאל נותר עומד, מביט אחריו בשקט. הדברים שישי אמרו לו זעזעו אותו, כמובן. אבל נעם היה לצידו. נעם תמיד היה לצידו, וידו המושטת וחיוכו הקורן עזרו לדניאל לחשוב. הם סילקו, כמו תמיד, את כל המחשבות והזכרונות הרעים. כשנעם היה לצידו, הכל היה טוב יותר.

"אתה לא צריך לחשוב על זה, דניאל," אמר נעם, בקולו המתוק. "אתה לא צריך לחשוב על זה…"

דניאל בהה עוד קצת זמן, ואז חזר אל הישיבה האחרונה של ירושלים. שוביה זינק כשהוא התקרב. "דניאל! בואו נזוז."

"נזוז?" שאל דניאל. "לאן?"

"לרחביה," אמר שוביה בחוסר סבלנות. "למצוא את הרופא ההוא."

"עכשיו?" אמר יעקב, מתפלא. "ראית מה השעה? לילה עכשיו! עדיף שנצא לשם מחר בבוקר. אנחנו צריכים לנוח."

"אתה צודק," אמר דניאל. "אני רוצה לישון. נצא… נצא מחר, טוב?"

"מחר?" נהם שוביה. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד אפילו רגע! חייבים – "

דניאל נשא אליו את עיניו האדומות מעייפות.

"טוב," נאנח שוביה. "נצא מחר בבוקר."

דניאל הנהן בתודה, והלך יחד עם תומר ויעקב אל החנות בה ישנו כולם.

"אתה יודע מה חשבתי פתאום," אמר תומר. "אולי לאחד מהחבר'ה כאן יש ציצית נוספת."

"ואו," אמר יעקב. "ציצית! כמה זמן לא לבשנו ציצית, הא?"

"נכון," אמר דניאל. הוא גישש במבטו מסביב ומצא את בניה. "ב… בניה!"

בניה ניגש אליו, חיוכו חושף את הגשר על שיניו. "איך אפשר לעזור?"

"יש לכם…" היסס דניאל. "יש לכם ציצית?"

"ציצית?" חזר אחריו בניה. "כן… אני חושב שיש פה איפשהו ציצית פנוייה."

"אפשר?" שאל דניאל בקול כמה, משתוקק. ציצית! הוא כמעט יחזור להרגיש בן אדם.

"כן, כן," אמר בניה, משתומם למראה הרעב שעלה בעיניו של דניאל. "אני אחפש אותה…"

הוא יצא מהחנות, חולף על פני ישי.

ישי שב אל מתחם הישיבה. הוא הלך אל השירותים, לשטוף את כוויותיו במים. הכוויות צרבו. אחרי שהוא שטף אותן, הוא התיישב למרוח עליהם משחה שמצא בבית החולים, ולחבוש אותן.

זה כאב. בשריפה הקודמת הוא הצליח להיחלץ יחסית בלי להפגע, אבל הפעם האש הצליחה לנעוץ בו את להבה.

בסופו של דבר, חש ישי, היא תצליח להניח עליו את ידה, וכך יבוא סופו.

האם זה נורא כל כך? הרהר ישי. הרי בשביל מה יש לו לחיות? העולם הרוס, גם אנשים שעוד נותר להם בשביל מי לחיות רק סובלים בו. והוא – מה יש לו? משפחה אין לו, חברים אין לו. אפילו רכוש אין לו – רק הרובה, כמה מחסניות, התיק השחור ובתוכו הארנק והפלאפון חסר התועלת, מעט אוכל, ועכשיו גם קצת ציוד רפואי.

ישי הרהר במה שלא היה בתרמיל.

לא היה שם, למשל, מטען. בלי מטען הוא לא היה יכול להסתכל על תמונות בפלאפון שלו. תמונות של המשפחה שלו. תמונות של החברים שלו. תמונות סתם של העולם הנורמלי.

לא היו שם, למשל, בגדים להחלפה. כל מה שהיו לו זה הבגדים הקרועים והמפוייחים. הוא השתוקק לבגדים אחרים, השתוקק למקלחת.

לא היו שם, למשל, התפילין של סבא שלו.

ישי לא ידע למה בכלל הוא הלך לקחת את התפילין מהדירה העולה באש. הוא הרי לא הניח אותן כבר זמן רב. בהתחלה זה היה מתוך היסח הדעת – הוא היה קם מאוחר, והיה עליו למהר, והוא אמר לעצמו שיניח תפילין במנחה, ומפה לשם כבר הגיע זמן ערבית; אחר כך היה זה מאדישות, ולבסוף – היה זה מכעס.

אבל הוא לא היה מסוגל להשאיר את התפילין להשרף בדירה.

ובגלל זה… בגלל זה…

ישי טלטל את ראשו. הוא לא הרים את התפילין אחרי הפיצוץ. הוא רץ אל גופות חבריו, בכה עליהן, ולאחר מכן נמלט מפיצוצים נוספים.

ואת התפילין, יחד עם הכיפה ועם אלוהים, הוא השאיר מאחור.

אבל עכשיו הוא הצטער פתאום שהתפילין לא נמצאות אצלו.

ישי התבונן מסביב; הילדים, חלקם יתומים, צחקו, שיחקו, למדו. הם עדיין חיו, הם עדיין שמחו. הרב שאול, שאיבד את משפחתו ואת רגליו, עדיין דיבר על גאולה. פתאום הוא רצה להיות אחד מהם. הוא רצה להיות מסוגל לשמוח גם כן, להרגיש שהוא עושה משהו בעל משמעות, להרגיש שיש בשביל מה להמשיך לחיות.

הוא רצה לזכות בנחמה מאלוהים.

הוא מצא את עצמו נעמד על רגליו, הולך אל הפינה בה היה שרוע הרב שאול. הוא כרע לידו. "הרב?"

הרב שאול נשא אליו את מבטו. מבטו היה קשה ועם זאת חומל, חיוכו הסתיר כאב מאחוריו. "כן… תזכיר לי את שמך?"

"ישי," אמר ישי. "הרב – " קולו נשנק פתאום. "הרב – אני צריך שתגיד לי איך אתם עושים את זה, אני צריך שתגיד לי איך אתם יכולים להמשיך ככה כשכל העולם נחרב מסביב, אני צריך – " דמעה זלגה על לחיו.

הרב שאול נאנח. "אוי," הוא אמר. "אוי."

הוא שתק לכמה רגעים. "הלוואי שהייתה לי תשובה לתת לך," הוא אמר. "יותר מזה, הלוואי שלא היינו נצרכים לשאלה הזאת מלכתחילה."

הוא נאנח שוב. "אתה רואה את הספר שם – בראש הערימה? לא, לא זה, החום – תודה." הוא נטל את הספר שישי הגיש לו ועלעל בו. "את הספר הזה כתב האדמו"ר מפיאסצנה. הוא היה רב גדול, שנרצח בשואה," הסביר. ישי לא טרח לומר שהוא יודע מיהו האדמו"ר מפיאסצנה.

"ישנן צרות שאפשר לקבל עליהם תנחומין, כגון על מחלה שנתרפא ממנה, וכן על הפסד ממון כשמלא המקום את חסרונו… אבל על הפסד נפשות אי אפשר לקבל תנחומין." הקריא הרב שאול. "ועל זה בעיקר היה דווה ליבנו על אותן הנפשות שנעדרו בדמי ימיהן ואיך זה נתנחם, ובמה אפשר עוד להתנחם אם אינם חיים עוד…" הוא נאנח, וישי הצטמרר לשמע המילים הנכונות כל כך, המדוייקות כל כך.

"יש סיפור," אמר הרב שאול, "על חסיד אחד אחרי מלחמת העולם השנייה, שסירב להתפלל. הוא היה אומר – אחרי כל מה שראו עיניי, ארגיז אני את ריבונו של עולם ולא אתפלל אליו." הוא ליטף את זקנו. "לאחר מכן, חזר בו ושב להתפלל. כששאלו אותו מה ראה לעשות כן, השיב: אמנם על פי דין אינני צריך להתפלל. אבל האם אין ריבונו של עולם ראוי לרחמנות? מי נותר שיתפלל אליו, אם לא אני?" הרב שאול עצם את עיניו, וישי דימה לראות דמעה עולה בהן. "אוי. ארחמנות אויך אויפן רבונו של עולם. אוי, אוי."

הרב שאול המשיך לדבר, עיניו עצומות. "איבדנו את הכל. איבדנו את בתינו, את משפחתינו. אני איבדתי את רגליי. איבדנו את הישיבות, איבדנו את ירושלים. איבדנו את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. איבדנו אנשים כה רבים, איבדנו ספרי תורה…" קולו רעד. "מה עוד נותר לנו חוץ מלהתפלל אל ריבונו של עולם? מה עוד נותר לנו חוץ מחיבוק השכינה?"

הוא פקח את עיניו, אבל הן הביטו אל המרחקים. "ממעקים קראתיך," לחש. "לא מעומק אחד בלבד רק גם ממעמקים – ב' עמקים, שאף שלאחר נפילתי בעומק הראשון קראתיך, ולא בלבד שלא נעניתי ולא נושעתי, רק עוד נפלתי לעומק ב', עומק בתוך עומק, מכל מקום הנני מתחזק ושוב קורא אותך."

ישי כרע, מביט בעיניו למודות הסבל של הרב שאול, והמילים הדהדו בראשו. הוא לא הבין אותן באמת. הוא לא ידע מה זה אומר, לרחם על אלוהים. הוא לא ידע מה זה אומר, חיבוקה של שכינה. הוא ידע רק לצעוק, אוי, אוי, אי אפשר לקבל תנחומין, אי אפשר לקבל תנחומין.

מה עוד נותר לנו? מה עוד נותר לנו?

ואני, חשב ישי, אני כל כך רחוק מהחיבוק הזה. אני אפילו לצעוק על אלוהים לא מסוגל.

"תודה, הרב," הוא לחש.

הרב שאול תפס בידו של ישי, בלחיצה רועדת. "אי אפשר לשער את סבלו של זה שראה גיהנום בחיי העולם הזה," אמר לו. "אבל אם אדם נכנע, אם אדם נופל על הקרקע ומפסיק לנוע, הוא מת. הוא מפסיד לגיהנום." הוא נעץ בישי את עיניו, מתמקד בו, ועיניו יקדו בכאב. "האדם חייב להמשיך ללכת," לחש הרב שאול, "הוא חייב להמשיך קדימה, כי זה הדבר היחיד שהוא מסוגל לעשות. אבל בכך שימשיך ללכת, הוא מנצח." הוא עזב את ישי ונשען בחזרה על הכרית, עוצם את עיניו. "בכך הוא מנצח."

ישי נעמד בשקט. "תודה," אמר שוב, והתרחק.

הוא נשכב על שמיכה בפינת החנות, לצידו קולותיהם המפטפטים של ילדים, עליזים לבלי דעת, שהולכים לישון. הוא ישב והרהר, הופך במילותיו של הרב שאול.

אדם חייב להמשיך ללכת.

אבל לאן?

לרגע היה נדמה לו ששוביה שוכב ער, מביט בו במבט שלא ממצמץ. אבל לפני שהספיק לחשוב את המחשבה הזאת עד הסוף, חטפתו שינה.

***

ישי התעורר, מכוסה בזיעה קרה. הוא לא זכר הרבה מחלומו – רק שמץ של להבות, מבטו החודר של הרב שאול, וצחוק – הצחוק הנורא, הצחוק המחריד, של שוביה.

אבל הוא גם הרגיש כאילו הוא קם עם אנרגיה חדשה זורמת בגופו. הוא לא ידע מה מקורה, אבל היא בערה בעצמותיו.

נערי הישיבה, ועמם שוביה ודניאל, התפללו שחרית. ישי הלך אל השירותים, החליף את החבישות, ושטף פנים. הוא הסתכל על עצמו במראה החבוטה והמלוכלכת. שקיות שחורות מתחת לעיניים. שריטה מלוכלכת על הלחי. שיער קצוץ שנחרך בקצותיו.

"לאן אתה רוצה ללכת?" שאל את עצמו בלחש.

במוחו עלה פתאום דיאלוג מספר שקרא בעבר, אליס בארץ הפלאות.

באיזו דרך עלי לפנות? שאלה אליס.

תלוי לאן את רוצה להגיע, השיב החתול.

אני לא יודעת, אמרה אליס.

אם כך, אמר החתול, זה לא משנה לאן תלכי.

אבל אני רוצה להגיע לאנשהו, אמרה אליס.

את תגיעי, הבטיח החתול. אם רק תמשיכי ללכת.

ישי הרגיש פתאום שאולי זה מה שהרב שאול ניסה לומר לו. לאן ללכת – מה היעד – אנחנו לא יודעים; אולי אי אפשר לדעת. אבל זה לא משנה. מה שמשנה זה האם אתה הולך לשם, או לא. המסע חשוב יותר מהיעד. אתה לא צריך להגיע לשום מקום. אתה רק צריך לעשות את הצעד הבא.

ישי נשם עמוק.

לא נשאר לו כלום בעולם, אבל הוא עדיין היה יכול ללכת קדימה.

אחרי שהתפילה נגמרה הם אכלו ארוחת בוקר קלה, ונפרדו מעל חברי הישיבה. הרב שאול לחץ את ידיהם והבטיח להם הכנסת אורחים אם יזדמנו שוב לאזור, ואף הזמין אותם להצטרף אל הישיבה. שוביה דחה אותו בחיוך מנומס. ישי לא הגיב להצעה. ודניאל… מי יודע אם הוא בכלל שמע משהו ממה שהרב שאול אמר?

הם יצאו אל מחוץ לתחנה המרכזית. שוב, ישי לא היה יכול שלא להפנות מבט לכיוון בו מצא את גופת הנער ולתהות.

הוא רוצח, אמר קול קטן בראשו. אתה יודע את זה. הוא רוצח מטורף והוא כבר ניסה להרוג אותך פעם אחת.

אני לא יודע את זה בוודאות, חשב לעצמו ישי.

זה מספיק ודאי כדי שתזהר.

ישי הסכים עם המחשבה הזאת.

בחוץ, השמיים היו אפורים, כפי שהיו כבר כמה חודשים. ישי זכר את היום הזה: המטוסים שעברו בשמיים; הריח החריף, הכבד, שעמד באוויר; הפסים הלבנים שצבעו את הרקיע.

הפעם האחרונה שבה היו שמיים כחולים, אוויר נקי, אדמה חשופה.

בחילה עלתה בו פתאום. הוא שנא את האוויר הכבד, המת הזה. הוא שנא את השמיים האדישים, הבלתי משתנים האלה.

הוא התגעגע לגשם, שיבוא וישטוף את הכל. ישטוף מעליו את הכוויות, את משא הצער, את הזכרונות…

את הכאב…

הרחובות היו ריקים ושקטים, אבל לישי היה נדמה שהוא רואה רמזים לחיים בכל מקום מסביב. הנה: כמה קרשים בפינת רחוב, מסודרים בריבוע. הנה: שמיכה מונחת מקופלת על גדר אבן. הנה: חצי כיכר לחם ולידה בקבוק מים, נחים על מכסה ביוב. הנה: קולות מהמרחק.

שוביה הוביל אותם. הוא הסתכל מסביב, כמו תייר בארץ חדשה, צוחק לעצמו מדי פעם. דניאל השתרך מאחור, מדבר עם האוויר.

"שוביה," שמע ישי את עצמו אומר.

שוביה הסתובב אליו בחיוך עצל. "הנני," אמר בגיחוך.

"תאמר לי את האמת," אמר ישי. "על מה שקרה בבית החולים."

"מה קרה בבית החולים?" שאל שוביה.

"מה קרה למוני ולפאר?" הטיח ישי. "הרגת אותם?"

מה שהוא רצה לשאול היה, מי הדליק את השריפה? האם ניסית להרוג אותי?

הייתה דממה מתוחה לכמה שניות, ואז שוביה פרץ בצחוק. "זה מה שמטריד אותך? הם היו רופאים, ישי."

"מה זאת אומרת – "

"כל האנשים הארורים של אסתר הזאת," לחש שוביה, באיבה. "רופאים כולם!" הוא טלטל את ראשו, הצל נופל על פניו. "אני אצטרך לחזור לשם אחר כך ולסיים את העבודה."

ישי הרגיש שהוא מחוויר מעט. "הרגת אותם כי הם רופאים?" הוא לחש. "אתה – אתה חולה נפש – "

"אם אני חולה," אמר שוביה בארס, "אתה יכול לזקוף זאת לטובת הרופאים היקרים שלך." הוא הסיט את מבטו מישי. "אני אטהר את הארץ הזאת, ישי. כמו שטיהרתי את בית החולים."

"אתה הרסת את בית החולים!" האשים ישי.

שוביה לא הגיב.

"הייתי יכול למות גם כן," אמר ישי.

שוביה הסתובב אליו, עיניו בורקות. "אתה עדיין בחיים, נכון? אז תפסיק להתלונן."

ישי הרגיש כעס עולה בו, אבל שוביה רק צחק והמשיך ללכת.

אם אני לא אעשה משהו, חשב לעצמו ישי, אם אני לא אפעל לפניו, הוא יעשה שוב משהו כזה. והפעם אני לא יודע אם אצא בחיים.

הם הגיעו אל הרחוב הנכון. שוביה התייעץ עם הפתק שאסתר רשמה לו ואז הצביע על אחד הבניינים. "דירה 5," הכריז.

הם עלו במדרגות בדממה. האור בבניין לא פעל.

"תכין את הרובה שלך," אמר שוביה לישי. "על כל מקרה שלא יבוא."

ישי רטן, אבל דרך את הרובה. שוביה דפק בדלת שלוש פעמים.

קול גרירה נשמע מבפנים, ואז כמה פסיעות. "מי זה?" אמר קול חד, אך עייף. "אני מזהיר אתכם, אני חמוש."

"דוקטור מיכה לווינשטיין?" שאל שוביה, בקולו המקסים. "קיבלנו את הכתובת שלך מאסתר, מבית החולים שדה של תחנה מרכזית."

"אה, זה אתם," אמר הקול מבפנים. "אתם חמושים?"

"אנחנו חמושים," אישר שוביה.

"תזרקו את הנשק ליד הדלת ולכו כמה צעדים אחורה," הורה ד"ר לווינשטיין.

שוביה משך בכתפיו. "בסדר," אמר. הוא הניד בראשו אל עבר ישי. ישי נאנח, ווידא שהנשק נצור והניח אותו על סף הדלת. "מה עם המצ'טה שלך?" שאל את שוביה. שוביה עיקם לרגע את פניו, ואז שב וחייך. "כמובן, כמובן," אמר. הוא גישש בתרמילו והוציא את המצ'טה, מניח אותה לצד הרובה.

הם צעדו כמה צעדים אחורה. דניאל גישש בכיסו. הסכין המתקפלת עדיין הייתה שם. אבל הוא הרגיש כאילו אם יוציא אותה, המעשה יהפוך אותה לממשית יותר. הוא השאיר אותה שם.

קול מפתח גישש במנעול, ואז הדלת נפתחה. בפתח עמד אדם מבוגר, קירח, עם משקפיים עגולים. הוא כיוון אקדח קדימה. "סלחו לי, אבל אלה אמצעי בטיחות שעל כל אחד לנקוט בימים טרופים אלו," אמר. הוא כרע והרים את הרובה ואת המצ'טה, עדיין מכוון את האקדח אל השלושה. "הכנסו," אמר.

הם נכנסו. הרופא כיוון אותם לשבת על הכסאות בסלון המבולגן שלו. השולחן היה מלא ברשימות ובפנקסים. מחשב נייד היה זרוק בפינה. כמה עציצים נובלים היו מונחים על מדפי ארון ספרים לא מסודר.

דניאל התיישב על כסא, ושמחה ותומר התיישבו לידו. "איזה מקום," עיקם שמחה את אפו. "היית מצפה מרופא שיהיה מסודר יותר."

תומר צחק. "רואים שאף פעם לא ראית דירת רווקים. אפילו כשלא סוף העולם לא תמצא שם סדר."

"הוא נראה לי די מבוגר," אמר שמחה. "אני לא חושב שהוא רווק."

"אולי הוא אלמן," לחש דניאל. זה השתיק אותם.

ד"ר לווינשטיין התיישב מולם, עדיין אוחז באקדח. "טוב," הוא אמר. "דברו."

"הגענו אליך כי היית לך היכרות עם ד"ר רוני גולדשטיין," אמר שוביה.

"כמובן," לחש שמחה באוזני דניאל. "הרי שניהם נגמרים ב'שטיין'."

"תהיה בשקט," לחש לו תומר.

נראה שד"ר לווינשטיין לא שם לב לרעש של תומר ושמחה. גבותיו התכווצו מעט. "ד"ר רוני גולדשטיין… כן, הייתה לי היכרות עמו." משהו בקולו נשמע חמוץ.

"מעולה," חייך שוביה. "אתה מבין, אנחנו מחפשים מידע על תאי הבידוד שמתחת לתחנת הרכבת. אנחנו מחפשים למצוא מי הפעיל אותם, ולמה הפעילות הופסקה."

"הפעילות הופסקה כי כל המבודדים השתחררו או מתו," ענה ד"ר לווינשטיין בזעף. "אני חושש שלמעבדת הבידוד הזאת לא הייתה הצלחה גדולה."

"אתה יודע אבל מי היה אחראי שם?" שאל שוביה. "אתה, נגיד, היית קשור לשם – ?"

"אני?" אמר ד"ר לווינשטיין, מרים את סנטרו בגאווה. "לא ולא. למען האמת, הציעו לי להשתתף בפרויקט. אבל אני הרגשתי שיש שם כמה דברים… מפוקפקים מבחינה אתית." הוא נאנח. "לא הקשיבו למחאות שלי, כמובן. ולא עזרה הפאניקה ששלטה ברחובות…"

"הוא מדבר על הניסויים," לחש שמחה.

"תהיה בשקט," נזף בו נעם, בקולו הילדותי. "אל תקשיב לו, דניאל."

דניאל לחץ את ידו. הוא תמיד היה יכול לסמוך על נעם שיבוא לעזרתו.

הוא חזר להתמקד בשיחה.

"אני יכול לברר לך מי היה אחראי שם," אמר ד"ר לווינשטיין. "רק תזכיר לי למה – "

"אחי עבד שם," אמר שוביה. "מאז שנפל האינטרנט איבדנו קשר אתו, ואני מחפש אותו כבר זמן רב. מי שהיה אחראי על המעבדה וודאי יידע מה קרה לעובדים…"

"כן," אמר ד"ר לווינשטיין, מביט בו בפנים אטומות. "אחיך היה רופא?"

"הוא היה אח," אמר שוביה, פורץ בצחוק.

"אני מבין," אמר ד"ר לווינשטיין, בלי שמץ של צחוק בפיו. "טוב," הוא אמר. "אני צריך למצוא את המיילים ההם – זה עשוי לקחת לי מעט זמן. נקבע להפגש פה שוב, מחר בבוקר?"

"נשמע לי נפלא," אמר שוביה בחיוך. "דניאל, ישי, בואו." הוא קם מהכסא. הוא הושיט יד ללחיצה לד"ר לווינשטיין. "אתה יודע, דוקטור," אמר בנועם. "מאז ומעולם הערכתי רופאים. תמיד כל כך… מסורים לעבודתם." הוא חייך, תופס בידו של ד"ר לווינשטיין. "אנשי רפואה עד טיפת הדם האחרונה, אם אתה מבין אותי."

ד"ר לווינשטיין נראה מבולבל בזמן שלחץ את ידו. "כן, כן," אמר. "אני מניח…"

הם יצאו מהדירה, והדוקטור החליק לעברם את כלי הנשק שלהם. שוביה התחיל לרדת במדרגות, מפזם לעצמו. אחריו ירד דניאל באיטיות.

ישי הלך בסוף.

פתאום, הצעד הבא היה ברור לו. הפתרון לבעיה עמד לפניו.

שוביה היה רוצח. הוא רצח את מוני ופאר, והוא מתכנן לרצוח את ד"ר לווינשטיין. ובבוא היום, הוא ירצח את ישי ואת דניאל.

היה צריך לכלוא אותו, לכלוא אותו הרחק, במקום בו לא יוכל להזיק לאיש.

ההחלטה גמלה בליבו של ישי. הוא ימצא איך לחמוק משוביה ולשוב אל ד"ר לווינשטיין. והוא יסגיר את שוביה, יסגיר כי הלה ברח מבידוד, יספר עליו הכל.

וד"ר לווינשטיין יעזור. הוא יעזור לו להתגבר עליו.

וזה יהיה הצעד הראשון.

הם יצאו מהבניין. ישי הבחין בחתול רחוב תועה, שמן, שהתהלך על גדר אבן. הוא חשב לעצמו שאלה החיים הראשונים שהוא רואה ברחוב בימים האחרונים.

"טוב," אמר שוביה. "יש לי רעיון." הוא הצביע סביב על כל הבניינים. "הכל פה ריק, אה? בואו נשתלט על איזו דירה. נישן במיטה נורמלית. אפילו נתקלח."

"זה," אמר שמחה, "רעיון מעולה. אתה באמת מסריח, דניאל."

"לא יודע," אמר תומר. "זה לא קצת גזל?"

"נו באמת, תומר, תפסיק להיות צדקן כזה," אמר לו שמחה. "אף אחד כבר לא גר פה. זה לגמרי הפקר. ייאוש בעלים. מה שתרצה."

"זה… נשמע רעיון טוב," אמר דניאל. ישי הנהן.

שוביה חייך. "תבחרו בניין," אמר.

הם בחרו בניין, ונכנסו אל הדירה הראשונה שלא הייתה נעולה. "טוב," אמר שוביה. "תתפרעו."

זה היה קצת כמו לזכות בלוטו. היו שם כל כך הרבה חפצים. ישי חיטט באחת המגירות, ומצא מטען. הוא מיהר לחבר אותו לשקע, אבל לא היה חשמל. הוא נאנח. הוא כבר קיווה שיוכל להטעין את הפלאפון שלו ולראות תמונות.

דניאל, שמחה ויעקב חיטטו באחד הארונות. נראה שלמשפחה שגרה פה בעבר היה בן מבוגר, כי דניאל מצא בגדים שיוכלו להתאים לו. חולצה, מכנסיים נוחים (לא ג'ינס!), בוקסר. הוא עשה לעצמו ערימה, ואז עינו צדה את מדף הספרים.

הוא צעד אל המדף, ליבו כמעט הולם בהתרגשות. היו שם ספרים, ספרים אמיתיים! הוא הושיט אליהם יד רועדת.

"דניאל!" קרא שוביה, מפתח החדר. "תראה מה מצאתי!"

דניאל הסתובב אליו. שוביה עמד, מחייך, מכונת תספורת בידו. "רוצה סיבוב?" שאל.

דניאל התיישב על כסא בחדר האמבטיה, חשוף גו. שוביה עמד מאחוריו, מכונת התספורת מזמזמת בידיו. "אני מקווה שהסוללה של זה תספיק," הוא צחק. הוא העביר את המכונה על שערותיו הארוכות, המלוכלכות והמבולגנות של דניאל.

אחת אחת, נפלו מעל ראשו של דניאל קווצות שיער השבי. המכונה זמזמה על צווארו, והוא חש כאילו משא כבד נופל מעליו.

קצת כאילו… קצת כאילו הוא חוזר ונהיה בן אדם.

"לסדר לך את הזקן?" שאל שוביה.

"לא…" אמר דניאל. "אני… אני אעשה את זה, תודה."

הוא הזדקף, חבש את משקפיו וניגש אל המראה. במראה נשקף אליו בחור צעיר, שערו מסודר וקצוץ. זקנו המבולגן בלט פתאום על פניו.

אבל הוא היה נראה… הוא היה נראה כמו שצריך.

"תודה," לחש שוב.

שוביה חייך את חיוכו העקום. "מתי שתרצה," אמר. "תהנה מהמקלחת." הוא יצא מהשירותים.

דניאל הסתובב, עיניו שוזפות את המקלחת. מקלחת! כמה זמן הוא לא התרחץ… כמה זמן הוא לא הרגיש כמו אדם חדש…

פתאום הוא קלט שהוא ממש התגעגע לזה.

הוא נעל את הדלת, מסובב את המפתח בנקישה. שמחה ויעקב יצאו לחכות בחוץ. דניאל פשט את בגדיו באיטיות, מניח אותם בבלגן על הרצפה.

הוא נטל את מכונת התספורת, מביט במראה, וסידר את הזקן שלו. כשסיים, הוא כמעט היה יכול לדמיין שזה סתם עוד יום שישי, והוא בבית, מתכונן להתרחץ לכבוד שבת…

***

ישי ישב על הספה, והכניס לתרמיל שלו כמה קופסאות שימורים שמצא בארון. אוכל, חשב לעצמו, זה דבר חשוב.

הוא גירד בלי משים את התחבושות שעל ידו.

מה זה היה שם בתרמיל? אוסף ניירות… הוא שלח פנימה את ידו, מקמט את מצחו. הוא הוציא את הדפים, ונזכר שלקח אותם מהמעבדה.

ישי דפדף בדפים, ופרצופו הלך והתקמט ככל שהמשיך לקרוא. השפה הרפואית והמשפטית הייתה קשה ומסובכת, אבל הוא הצליח להבין.

מה שהוא הצליח לקרוא החריד אותו.

"לעזאזל," הוא אמר לעצמו. "אני לא מאמין – "

"מה יש לך שם?"

ישי הרים את עיניו, וראה את שוביה עומד מעליו.

"זה סתם דפים שמצאתי, אמר. שוביה שלח יד וחטף ממנו את הדפים.

"דו"ח טיפול במבודדים," הקריא שוביה. עינו התקדרו לפתע. הוא נעץ מבט בישי, ואמר בקול קר: "מה זה הדבר הזה? מאיפה יש לך את זה?!"

***

דניאל סובב את הברז. מים התחילו לזרום, מכים ברצפת המקלחת. הם היו קרים.

דניאל נתן להם לזרום. הצליל היה כמו מוזיקה לאוזניו.

הוא הרגיש פתאום שהכל יכול להגמר טוב.

הנה, עכשיו הוא מתחדש, חוזר להיות האדם שהיה פעם. הנה, שוביה יקבל מהרופא הזה את התשובות לחיפושיו, ואז הם יוכלו להתפנות לדברים אחרים – לחזור הביתה, למשל…

חיוך עלה על פניו של דניאל. לחזור הביתה…

***

"אני," אמר ישי, מרגיש משום מה מתגונן, "מצאתי אותם – "

"אתה אחד מהם!" צרח שוביה לפתע, הדפים מתקמטים באגרופו הקפוץ. פניו האדימו, עיניו הנוראיות ננעצו בישי. "אתה אחד מהם!"

"לא – לא – " גמגם ישי, מגשש בידו הצידה. "אני – מצאתי את זה בבית החולים – "

"אתה שקרן," אמר שוביה בקור, "אתה שקרן – הייתי צריך – "

"היית צריך מה?" צעק עליו פתאום ישי. "להרוג אותי?" הוא צחק באומללות. "ניסית את זה כבר, הרי."

שוביה צעד קדימה. "אתה הסתרת ממני את הדפים האלה בכוונה," אמר בקול שקט. "אתה קושר מאחורי גבי – אתה אחד מהם – "

ישי תפס את הרובה וכיוון אותו קדימה. הוא דרך אותו בקול נקישה. "תתרחק. עכשיו."

***

אדים החלו להתפשט בחדר השירותים.

דניאל עצם את עיניו. קול המים המפכים היה כל עולמו כעת.

הוא צעד פנימה אל תוך המקלחת, והמים החמים הכו בו, כמו מטר ששוטף הכל.

הוא הרגיש איך הלכלוך, הזעה, הפחד, הייאוש, איך כולם נשטפים ממנו, נקווים אל חור הניקוז הקטן שברצפה.

זה היה כמעט…

כמעט כמו להיוולד מחדש.

***

שוביה צחק. זה היה צחוק חלול, צחוק שהחריד כל נים ונים של ישי.

"אני מזהיר אותך," אמר ישי. "תתרחק ממני!"

שוביה צחק. "הייתי צריך לנחש שאתה אחד מהם," הוא לחש. "הייתי צריך…. הייתי צריך להרוג אותך מזמן."

"אני לא אחד מהם," אמר ישי בקרות, מכוון את הרובה אל מרכז חזהו של שוביה. "אבל אני עומד ללכת לד"ר לווינשטיין, ואני הולך לספר לו הכל עליך – אני אומר לו שאתה ברחת מהבידוד, והוא יתפוס אותך ויחזיר אותך למקום בו לא תוכל יותר לפגוע באף אחד – "

שוביה צחק, כמעט נחנק מרוב צחוק. "ד"ר לווינשטיין!" הוא אמר, כמעט בצווחה. "המטומטם הזה לא יחיה מחר, את זה אני יכול להבטיח לך – "

בתנועה מהירה, הוא שלף את המצ'טה שלו וזינק קדימה.

ישי צעק ולחץ על ההדק.

***

דניאל לחץ על ראש בקבוק הסבון, והחל להסתבן באיטיות.

בהתחלה, בבידוד, היו נותנים לו להתרחץ לפני שבת. אחרי זה, היו נותנים לו להתרחץ אחרי הבדיקות.

משלב מסויים, הם לא נתנו לו יותר להתרחץ בכלל.

אבל עכשיו, סוף סוף, הוא עמד מתחת למים הזורמים, הנעימים כל כך, שכמו ליטפו את כל גופו ביד אוהבת; שטפו את שיערות השבי מעליו, שטפו איתם את כל הכאב של הימים – השבועות – החודשים האחרונים…

***

שוביה פרץ בצחוק. "באמת, ישי," הוא אמר בשעשוע. "באמת חשבת שאני אתן לך להסתובב לידי עם נשק תקין?"

הוא שלח יד אל כיסו ושלף ממנו את הנוקר של הרובה של ישי. "רואים שאין לך נסיון," אמר. "מי מסתובב עם נשק בלי לבדוק שהוא פועל?"

ישי קילל את עצמו. הוא נעמד על הספה, עדיין אוחז ברובה חסר התועלת. "תתרחק ממני!" צרח.

שוביה הניף את המצ'טה, מחייך חיוך רחב.

***

המים שטפו, קולם נשמע כמו קול הגשם המתדפק על שמשת החלון.

דניאל עמד מתחת לזרם, עוצם את עיניו.

הרבה זמן הוא לא היה שליו כל כך, שקוע במחשבות כל כך. חבריו, שתמיד היו אתו, חיכו לו עכשיו מחוץ לחדר השירותים, והשקט היה מעורר.

שוביה וישי, חשב לעצמו דניאל, משהו רע עובר ביניהם… ישי כל הזמן חושד בשוביה, ושוביה שונא את ישי…

שוביה הוא לא אדם רע, חשב לעצמו דניאל. ישי אולי חושב ככה, אבל ישי לא היה לכוד בבידוד מתחת לתחנת הרכבת, הוא לא עבר את מה ששוביה עבר –

היה נדמה לו שהוא שומע צרחות, שומע קול חבטה של משהו כבד, מבעד לזרם המים…

דניאל הושיט את ידו אל הברז, אבל נעם תפס את ידו. "זה שום דבר, דניאל," הוא אמר. "זה שום דבר… אתה מדמיין…"

דניאל הרפה את ידו מהברז. המים המשיכו לזרום, מעמעמים כל קול אחר.

***

***

***

הא, חשב לעצמו ישי, בסוף זו לא הייתה האש.

בצורה מפתיעה, הוא הרגיש שלווה אופפת אותו. העולם התעמעם לנגד עיניו, הצללית הרכונה מעליו הלכה ונמוגה.

הוא נפל, נפל פשוט ידיים, נופל אל האור החשוך מכולם…

והוא ידע, הרגיש עמוק בפנים, שהם כולם מחכים לו שם… הוא לא יהיה לבד יותר…

הוא לא יהיה לבד יותר…