קאי אף פעם לא חייך, או בכה, או קפץ מהתרגשות. הוא גם לא צעק מכאב או שרבב את שפתיו באכזבה. זה לא היה בגלל שהוא היה ילד ביישן, או שקט. למעשה, כשהוא היה קטן הוא הביע את כל הרגשות האלה, בעוצמות שהיו אפילו גבוהות מהרגיל.
אבל אז חדר לליבו רסיס קפוא ממראה מקוללת שיצרה מלכת השלג בכשפיה. ומאז שליבו הקטן קפא כקרח, קאי לא היה מסוגל יותר להרגיש רגשות.
הוא היה מודע לכך, כמובן, ומהר מאוד למד שעליו לתווך לאנשים סביבו את העניין. כשסבתו קנתה לו מעיל פרווה חדש ליום ההולדת, ושאלה אם הוא שמח, ענה קאי בנימוס "כשהייתי קטן ננעץ לי בלב רסיס מקולל של מלכת השלג, ולכן אני לא מסוגל להרגיש רגשות. אבל אני יודע שעליי להיות אסיר תודה." כשהיה נופל קאי וחובל את ברכיו, היה הולך לאמו ואומר "בגלל הרסיס המקולל בליבי אינני מסוגל להרגיש כאב, אבל אני חושב שהברכיים שלי נפצעו."
וכאשר גרדה הייתה מתעקשת שוב ושוב להופיע בדלת ביתו ולנסות לגרור אותו החוצה לשחק איתה, הוא היה יוצא, אבל מזכיר לה ש"יש לי רסיס של קרח בלב, ולכן אני לא מסוגל להרגיש הנאה או שמחה, וגם לא שעמום או בדידות, כך שמבחינתי זה לא משנה אם אני נשאר בבית או יוצא החוצה."
אבל לגרדה זה לא הפריע, והיא כל פעם הייתה יוצאת איתו ולוקחת אותו לטיולים – אל הנחל הקטן, אל המפלים, אל בריכת הברווזים ואל שדה החרציות.
קאי היה מסתכל על כל הדברים בדרך, והוא ידע שאנשים אחרים וודאי היו מרגישים התפעלות או אושר למראה הנוף והמרחבים, אבל בכל פעם שהוא בדק האם גם הוא מרגיש משהו הוא חש רק את הקור שפועם בחזהו, כל פעימה משלחת דקירות של קור בעצביו. לאט לאט, הוא למד שזה סימן ההיכר שלו. כשהקור היה חזק במיוחד, היה זה סימן שאנשים אחרים מרגישים דבר מה כשהם באותו מצב, וכל שנותר לו היה לברר מה, בעצם, הם מרגישים.
בכל צהריים הוא היה יושב עם אמא שלו ליד האח. היא הייתה מלטפת את השיער שלו למרות שהוא לא הרגיש דבר, והייתה מנסה ללמד אותו על רגשות. על ההבדל בין כעס לבין תסכול; על קנאה וחמדנות; על ציפייה והתרגשות ואהבה ועייפות. אבל קאי לא הרגיש דבר, לא כשהתכרבל ליד אמו ולא כשקרב אל האח ללבות את האש.
ובכל אחר צהריים הייתה גרדה מגיעה שוב, ולוקחת את קאי החוצה, ואמא שלו הייתה עושה הבעה שקאי ידע שהיא אומרת 'שמחה מהולה בעצב', והוא היה יוצא עם גרדה – לא לפני שהזכיר לה שליבו קפא כקרח והוא לא מרגיש שום דבר כשהוא יחד איתה, וחבל שהיא לא הולכת לשחק עם ילדים אחרים.
זה היה מפריע לקאי, אם הוא היה יכול להרגיש כזה רגש; במקום זה, הוא פשוט המשיך ללכת איתה מדי צהריים. זה היה מסקרן אותו, אם הוא היה מסוגל לחוש סקרנות; במקום זה, הוא פשוט הלך איתה לאן שרצתה ואז חזר הביתה והמשיך לעשות את הכלום שהיה עושה בדרך כלל. מעולם לא חש עייפות או שעמום, צורך או עניין.
וגם ביום ההוא, הוא אמר לה כרגיל "רסיס קפוא ננעץ לי בלב, ואני לא מרגיש כלום כשאני אתך." ומאחר שאמא שלו לימדה אותו על התחשבות באחרים הוא התאמץ וחשב והוסיף, "אולי כדאי שתנצלי את הזמן שלך בצורה יותר טובה, עם מישהו שמרגיש משהו כשאת איתו."
"טיפש," אמרה גרדה ונעמדה על קצות האצבעות כדי לנשוק לו באפו. "אף אחד לא יכול להרגיש משהו עמוק יותר מאשר אתה כשאתה אומר לי, שוב ושוב, על רסיס הקרח שננעץ לך בלב."
ובאותו רגע, קאי היה עשוי להרגיש תחושות רבות – כך הוא ידע – אבל כל מה שחש היה הפעימה הקרה והצורבת, עזה יותר מאי פעם.