מייד אחרי פסח, יואל התחיל להרגיש את הלחץ.
כלומר, זה לא היה רודיאו ראשון שלו בסיפור הזה. זו הייתה השנה השנייה שלו כמדריך, ולכן כבר היה ל"ג בעומר אחד מאחוריו.
אבל היה הבדל עצום בין השנים. שנה שעברה הוא היה שישיסט, והיה לו ים של זמן להגיע ליישוב ולקחת את החניכים לאיסוף קרשים. ככה הוא היה יכול לוודא שכל הקרשים מגיעים מהפקר, שהשבט לא רב עם שבטים אחרים, ושאף אחד לא נפצע. לא נפצע יותר מהממוצע, כמובן, כי תמיד נדקרים משבבי עץ, ולמשה היה כשרון להצליח להחתך כמעט בכל פעולה; אבל אף אחד לא, נגיד, דרך על מסמר או משהו, ברוך ה'.
אבל השנה… השנה הוא שביעיסט, והוא עמוס בבגרויות. מה זה עמוס – אין לו דקה לנשום. והחניכים כבר מרגישים את עצמם גדולים, הולכים לאסוף לבד ולא מחכים למדריך שייקח אותם בידו, וככה אין לו שום דרך לדעת מה הם עושים ולוודא שהכל יהיה בסדר.
איך יואל לא אהב כשאין לו שליטה על מה שקורה.
בכלל, ל"ג בעומר היה יום שהלחיץ את יואל. מעבר לכל הדברים שיש לארגן, כמו מדורה ואוכל ופעילויות למשך הלילה ואיך מאזנים בין ערכי לבין חווייתי והקשר עם ההורים והבגרויות אוי הבגרויות, מעבר לכל זה הייתה שאלת הבטחון. כי כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש במדורה, וילדים אוהבים לשחק עם עצים ועם אש ואין להם שום חוש של זהירות, שום כלום, ואי אפשר לשים לב לכל הילדים בבת אחת ומי יודע מה יכול לקרות –
נשימה עמוקה.
"אני מזכיר להגיע עם מכנסיים ארוכים," כתב יואל בהודעה להורים. "ושני בקבוקי מים. נא להזכיר לילדים את כללי הבטיחות באש לפני שהם מגיעים למדורה!"
אחרי זה הוא הלך ללמוד קצת למתמטיקה, ואז חזר אל הפלאפון כדי לבדוק מי שלח אישור הגעה. משה, שלום וברכיה נרשמו, כמובן – השלישייה הזאת תמיד נרשמה לכל דבר מייד. חוץ מהם היו עוד כעשרה חניכים שנרשמו. דניאל לא נרשם, ויואל התלבט אם להתקשר אליו הביתה. אחרי סדר ערב, החליט.
הוא לא זכר להתקשר אחרי סדר ערב.
ביום שלישי, יואל נסע הביתה ואסף קרשים עם החניכים. הוא שם לב שיש בערימה כמה קרשים שסומנו בגואש בידי אחד השבטים הקטנים יותר, ואז היה סשן ארוך של 'יואל נוזף בחניכים-החניכים מצטדקים שהם לא עשו שום דבר-יואל נאנח ומנסה להסביר להם-בסוף הקרשים חוזרים למקומם וכל החניכים עצבניים'. אחרי כל הבלגן הזה יואל נסע חזרה לישיבה, למד מתמטיקה עד אמצע הלילה ונרדם ליד השולחן.
הוא לא קם בבוקר לתפילה, ולכן זכה בנזיפה מהר"מ שלו ואזהרה ש'תקופת בגרויות' זה לא תירוץ לפרוק כל עול. יואל הנהן ואז במהלך סדר בוקר ענה להודעות של הורים וכתב לעצמו רשימת ציוד שצריך ושלח הודעה לאמא של דניאל ונרדם עוד קצת ליד השולחן.
בשבת לפני ל"ג בעומר יואל היה סחוט לחלוטין. הבגרות במתמטיקה אמורה להיות יום לפני ל"ג בעומר, והוא התקשה לחלק את הקשב שלו בין שני האירועים. לפחות שבת הייתה הזדמנות לנוח הן מאסיפת קרשים והן מתרגילי טריגו.
בשבת ניגשו אליו משה, שלום וברכיה והודיעו לו שהם כבר "גדולים" ולכן הוא לא צריך לארגן פעילויות לאורך כל זמן המדורה אלא הוא יכול לתת להם "להחליט מה לעשות" וחוץ מזה למה מסיימים את המדורה מוקדם כל כך, הם יכולים להשאר ערים כל הלילה הם כבר מספיק גדולים. יואל השיב להם שכל עוד הם לא מניחים תפילין והולכים לתפילה במניין, כלומר כל עוד הם לא צריכים לשלם על זה שהם היו ערים כל הלילה, אין סיכוי שהוא יסכים להם להשאר ערים.
הימים לאחר מכן היו קצרים ולחוצים. הבגרות במתמטיקה הייתה ביום שלישי, ועל כן הימים שלפניה הוקדשו לתרגילים ותרגילים ועוד תרגילים עד שהיד של יואל כאבה. הוא כל הזמן קיבל הודעות מהורים לגבי ל"ג בעומר, אבל השתדל שלא לענות כדי לא להסיח את דעתו. זה לא עבד. אז הוא ניסה גם לענות להודעות וגם ללמוד למתמטיקה בבת אחת. זה גם לא ממש עבד.
הבגרות במתמטיקה הייתה ארוכה וקשה והמזגן בכיתה היה מקולקל. יואל מילא כמעט שתי מחברות, וסיים ממש ברגע האחרון של הבחינה. מייד אחר כך, בזמן שחלק מהחברים שלו הלכו למרכז המסחרי לקנות גלידה ולחגוג את סיום הבגרות, הוא רץ לארוז את התיק שלו, עלה על האוטובוס ונסע ליישוב.
זה היה ערב ארוך. הוא אסף קרשים עם החניכים שלו ואז פיזר אותם לבתים והלך הביתה, ואז רב קצת עם אמא שלו (הוא הצטער על זה אחר כך, אבל זה לא באמת עוזר). אמא שלו רצתה שהוא יסדר את החדר אבל הוא היה עייף ולחוץ ועצבני ו… טוב, זה אף פעם לא נגמר בצורה טובה כשזה ככה.
הוא השלים קצת שעות שינה בלילה, ואז הגיע ערב ל"ג בעומר ואתו כל ההכנות האחרונות. לסדר את המדורה בצורה נאה. להדפיס ולגזור צ'ופרים. לעבור שוב על רשימת הפעילויות שתכנן. לעשות קניות. לתבל כנפיים. לגלות שאין לו חוט ברזל בשביל תפוחי האדמה ולהכניס ללחץ. להזכר שהוא השיג כבר חוט ברזל ופשוט צריך להזכר איפה הוא תקע אותו.
בסופו של דבר, הערב הגדול הגיע. יואל סידר מעגל אבנים סביב המדורה, והזהיר את החניכים שלא יחצו אותו בשום אופן. כל חניך הביא איתו תפוח אדמה עטוף בנייר כסף (זה היה מעניין, לראות באיזה סוג נייר כסף משתמשים בכל בית), ויואל השחיל את תפוחי האדמה על חוט הברזל וסידר אותם בתוך המדורה לפני שהדליק אותה. כל החניכים התרוצצו אחד סביב השני וסביב הקרשים, ולא בפעם הראשונה ייחל יואל שהיה לו מד"ש.
ואז, בדיוק רגע אחרי שיואל הצית את האש, רגע אחרי שהצליח להושיב את כל החניכים במעגל יפה ולראות מי הגיע ומי לא הגיע, ברגע שבו יואל רצה לפתוח בדברים ולומר משהו על רבי שמעון בר יוחאי, באותו הרגע –
הוא צעד קדימה ופתאום הרגיש כאב חד ולא צפוי, ואז הוא הרים את הרגל שלו וראה קרש מחובר לסנדל. הוא הרגיש מעט סחרחורת, ואז קרא למשה בשפתיים חשוקות: "תביא לי. כסא. מהר."
בזמן שמשה רץ להביא כסא מהשבט ליד, יואל עמד על רגל אחת והסתכל על כל החניכים שבהו בו. הוא הרגיש כאילו הוא עוד רגע עומד לצרוח מכאב, וזה כמובן היה הדבר האחרון שהוא רצה לעשות.
משה הגיע עם הכסא ויואל התיישב. הוא תפס את הקרש והפריד אותו מהסנדל. במרכז הקרש היה מסמר גדול ומכוער, שהיה מכוסה כעת בדם.
"יואל דרך על מסמר!" דיווח משה לשאר החניכים. "יואל דרך על מסמר!"
כל החניכים התגודדו סביב יואל. חלקם סקרנים לראות את הפצע, חלקם נבהלים ממראה הדם. יואל הרגיש את כל ההמולה אופפת אותו, והרגיש איך כל העייפות שהצטברה בשבועות האחרונים צונחת עליו. הוא לא רצה לראות אף אחד, בטח שלא את כל החניכים האלה. הוא רצה להיות לבד עם הרגל הפצועה שלו ועם הכאב. אבל במקום זה, הוא היה מוקף בילדים צעקניים שמישהו צריך לדאוג להם, לשמור עליהם, לבדר אותם – –
יואל חלץ את הסנדל שלו והסתכל על כף הרגל. היה בה חור קטן שכאב מאוד, אבל לא דימם בצורה נוראית. יואל הרים את עיניו אל החניכים, שהסתכלו עליו ועל המדורה. היה ברור מה עובר בראש של כולם: אם יואל הולך עכשיו הביתה, ל"ג בעומר נגמר.
המדורה פצפצה. יואל הוציא ביד רועדת את הפלאפון שלו, וחשב מה לכתוב להורים של החניכים. הוא נשם נשימה עמוקה.
ואז הוא הרים את עיניו ונתקל במבטו של משה. זה היה מבט מורכב מאוד עבור ילד, מבט שהכיל בבת אחת אכזבה גדולה ועם זאת השלמה.
אבל כמה שיואל רצה לשנות את המבט הזה.
הוא הכניס את הפלאפון לכיס. "הכל בסדר," אמר לחניכים בקול מבודח. "זה לא מאוד כואב, באמת. קדימה, שבו בחזרה על הרצפה – בדיוק רציתי להתחיל לספר לכם על רשב"י."
החניכים התיישבו בעיניים בורקות, ויואל סידר את הכסא כך שיהיה מולם. המדורה הבוערת חיממה את גבו. פעימות כאב חלפו בכף רגלו.
הוא התחיל לספר להם, ואז חילק להם את הצ'ופר הראשון, ואז שלח אותם לשחק שלושה מקלות במרחק בטוח מהמדורה. בינתיים, הוא שלח הודעה לצוות ושאל אם מישהו יכול לעזור לו להכין את העל-האש, כי הוא לא ממש יכול לעמוד על הרגל וכו'. הוא חיכה לראות וי כחול, ובזמן שחיכה יד קטנה הונחה על ברכו.
יואל הרים את עיניו מהפלאפון. זה היה משה.
"אל תדאג," הבטיח משה. "אני ושלום וברכיה הכנו מלא פעילויות ללילה. אתה לא צריך לעשות כלום. רק תשב פה ותשגיח." הוא חייך. "אנחנו גם יכולים להכין את המנגל. אנחנו מספיק גדולים."
יואל הביט בעיניו של משה, וחייך. הם לא היו גדולים מספיק כדי להתעסק במנגל – מישהו אחר מהצוות יבוא ויעזור עם זה – אבל אין ספק שבאותו הרגע, החניכים שלו הרגישו לו גדולים, גדולים מאוד.