"גשר!" קרא הקול מבעד לרמקול הקשר. "סקירת מטרות!"
יועד הנהן אל ואדים. ואדים, שנשען על המסך, התרומם בפיהוק והביט אל עבר הים האפור שנמתח מכל הכיוונים.
"מנועית אדום שלושים," קרא. "מנועית נוספת אדום ארבעים. מכמורתן אדום שישים."
הוא הסתובב כסביבון, מונה את כלי השיט שנעו במרחב. זה היה מסובך, בשל הערפל שצנח על הים. השמיים היו אפורים וכמעט שהתחברו עם הים השקט. הגלים היו נמוכים מאוד ומסולשים, נעים מכל הכיוונים בבת אחת.
" ירוק שבעים אולי יש משהו, אני לא בטוח," צעק אל פנים הספינה. "יותר מדי ערפל."
"נעלה מצלמה," אמר המפקד מבעד לרמקול הקשר. "הנה, רואים על המסך? יש שם מנועית."
אכן, על המסך היה ניתן להבחין בכתם המטושטש והמרוחק.
יועד הביט בשעונו. המשמרת רק התחילה, והוא כבר מתעייף. הערפל הזה לא עזר; הוא גרם ליועד להרגיש כאילו הוא מרחף בתוך ריק, ולא כאילו הוא נוהג ספינה צבאית על גבול עזה.
"אני יורד לשמנ"ש ולהשתין," פיהק ואדים, ועטה על עצמו חליפת הצלה כתומה. יועד הנהן ודיווח בקשר "ואדים ירד", בזמן שוואדים טיפס במורד הסולם מהגשר אל הסיפון והתכופף להרים את מברשת השמנ"ש.
יועד תופף באצבעותיו על הגה הספינה. זה היה היום השני להפלגה, מה שאומר שבמשמרת הבאה שלו הם כבר יחזרו לחוף. שזה חיובי; הוא ומיטל לחלוטין לא סיימו את השיחה שלהם, שנקטעה כשהספינה של יועד יצאה לים, ומשמרות ארוכות בבט"ש היו די והותר זמן לחשוב על כל הדרכים – החכמות, הגועליות והנחמדות – לענות להודעה ההיא של מיטל.
הערפל הלך ונעשה כבד יותר. יועד שמע את ואדים שורק בזמן שמרח את השמן על הקנה של הטייפון, אבל הצליח לראות אותו רק בקושי. מבט אל הים גילה לו שהסירות של העזתים כבר מזמן נעלמו בערפל.
השקט הזה. השקט הזה היה ברכה, אבל גם קללה. כי הוא נתן לך יותר מדי זמן לחשוב, והאמת? בן אדם לא אמור לקבל כל כך הרבה זמן לחשוב. המחשבות על מיטל, למשל, לא נתנו לו מנוח. זו הייתה מריבה כל כך מטופשת, ועוד בווטסאפ – מי לעזאזל רב בווטסאפ – והוא ידע שההיעלמות שלו לשלושה ימים רק החמירה את המצב, ולא משנה שזו אשמת צה"ל ולא אשמתו.
והבעיה הייתה גם, שאין לו עם מי לדבר. עם ואדים? ואדים ידע להכין יופי של ביצה בקן, אבל לדבר איתו על בחורות היה פשוט רעיון גרוע. והוא היה חסר טקט להדהים, והדבר האחרון שיועד היה צריך זה שכל הספינה תתחיל לרכל עליו ועל מיטל.
הוא נאנח. היה שקט מדי בגשר לבד. איפה ואדים? הוא בטוח סיים כבר את הסיבוב בסיפון. יועד מתח את צווארו אבל לא הצליח להבחין בוואדים; הערפל כיסה את הספינה, והיה נדמה שהגשר צף, בודד ביקום.
יועד הרים את המע"ד. "שומעים אותי, מי"ק?" קרא אל פנים הספינה. "לא רואים פה מטר, אני מקווה שאצלכם המכ"מ מצליח לראות משהו."
דממה.
מחשבותיו של יועד חזרו להתעסק במיטל. הבעיה הייתה שהוא לא היה מספיק זמין בשבילה. אף אחד לא אוהב להרגיש שמתייחסים אליו רק כשלפעמים יש זמן. אבל אוף, מה אפשר לעשות? הוא חייל, לעזאזל, הוא לא מחליט על הזמן שלו.
הערפל נעשה כבד. יועד כמעט היה יכול לדמיין שהוא מרגיש אותו.
"ואדים!" הוא קרא. "איפה אתה?"
שקט.
יועד גירד את סנטרו. כעת, הוא ראה רק את ידיו ואת ההגה. כל השאר היה מכוסה בערפל, וזה היה כאילו הוא יותר לבדו בעולם, צף בריק לבן ואפור.
"מישהו שומע אותי?" הוא קרא, וקולו כמו נתעמעם בתוך הערפל הכבד. "הלו?"
אבל אף אחד לא ענה לו. הוא חשב לעזוב את ההגה ולרדת לראות מה קורה, אבל זו הייתה מחשבה מטופשת. קודם כל, כי לא עוזבים את ההגה; דבר שני, כי כולם נמצאים איפה שהם היו לפני רגע; ודבר שלישי, כי הוא פחד מדי לגלות שהם לא.
ועל כן הוא רק הידק את אחיזתו בהגה הספינה, והמשיך להפליג קדימה אל הלא כלום.