אני שונא דרקונים

מאת ברנדון סנדרסון

"מאסטר ג'ונסטון?"

"כן, סקיפ?"

"תהיתי אם נוכל לדון בתנאי ההעסקה שלי."

"מה? עכשיו? נערי, זה לא הזמן המתאים."

"ובכן, אני מצטער, אדוני. אבל אני מאמין שזה בדיוק הזמן המתאים. ואני מתנצל, אבל אני לא מוכן לנוע צעד אחד נוסף לפני שאומר את דברי."

"בסדר, בסדר. דבר, אם כך."

"ובכן, מאסטר ג'ונסטון, אתה יודע שאנחנו כאן כדי להרוג את הדרקון הזה, כן?"

"כן. זו העבודה שלנו. ציידי דרקונים. זה רשום על המקטורן הארור שלך, נער!"

"ובכן, אדוני, טכנית, אתה והבחורים האחרים הם הציידים."

"אתה מהווה חלק חשוב מהעסק, סקיפ. בלעדיך, הדרקון אינו יגיע!"

"אני מאמין שהתכוונת לא יגיע, אדוני. ובכן, זה בדיוק מה שרציתי לדבר עליו. הגעתי למסקנה שחשוב לך שמישהו ימשוך את הדרקון החוצה."

"אתה לא יכול ללכוד אף דבר אם אין לך פתיון."

"שום דבר, אדוני. וזה נכון מה שאמרת. עם זאת, לא יכולתי שלא להבחין בעובדה חשובה לגבי התפקיד שלי בציד. אני, כמו שאמרת, פתיון."

"ובכן?"

"ונראה לי שבסופו של דבר, אם אתה מניח פתיון פעם אחר פעם…"

"כן?"

"ובכן, נראה לי שבסופו של דבר הפתיון הזה ייאכל, אדוני."

"אה."

"אתה מבין את הבעיה."

"אתה עושה את זה כבר שנה, ומעולם לא נאכלת."

"זה היה משפט ראוי לגינוי, אדוני."

"מדוע שתרצה לקרוא לו בשמות?"

"אתה חושב על כינוי, אדוני. בכל מקרה, כן, שרדתי במשך שנה. אבל התחלתי לחשוב."

"הרגל מסוכן."

"זה כרוני, אני חושש. התחלתי לחשוב על מספר הפעמים בהם נחלצנו על הקשקש. התחלתי לחשוב שבסופו של דבר, אתה והבחורים לא תצליחו לתפוס את הדרקון מספיק מהר. התחלתי לחשוב כמה ניבי דרקון ראיתי בחודשים האחרונים."

"אני עצמי נתקל בכאלו מפעם לפעם."

"ובכן…"

"בסדר גמור, נער. אני רואה לאן אתה חותר. שני אחוזים, ואף מילה נוספת."

"העלאה?"

"בהחלט. שני אחוזים זה כסף טוב, בני. מה, כשאני הייתי בגילך הייתי מת להעלאה של שני אחוזים!"

"הייתי מעדיף שלא למות בשביל זה, אדוני."

"שלושה אחוזים, אם כך."

"אתה משלם לי במזון, אדוני. אתה לא מביא לי כסף בכלל."

"אה. שכחתי שאתה חכם כל כך. בסדר גמור. ארבעה אחוזים."

"אדוני, אתה יכול להכפיל את זה; זה יישאר חסר משמעות."

"אל תהיה יהיר כל כך! להכפיל! מה, אתה חושב שאני עסוי ממטבעות?"

"אומרים עשוי, אדוני."

"הא? זה בדיוק מה שאמרתי. מה-"

"לא חשוב. אדוני, הכסף הוא לא העניין, אתה מבין."

"אתה רוצה עוד אוכל?"

"לא. אתה מבין, אה…"

"תמשיך כבר! הדרקון לא יהרוג את עצמו, אתה יודע!"

"טכנית – מאחר שדרקונים הם יצורים תבוניים – מן הסתם יש להם ממוצע התאבדויות דומה לבני אדם. כך שאולי האחד הזה כן יהרוג את עצמו. הסתברותית זה אפשרי, בכל אופן. אבל זו לא הנקודה. אתה מבין, אדוני, אני חושב שהייתי רוצה לשנות את חלקי בציד."

"באיזו דרך?"

"הייתי רוצה להיות צייד, אדוני. אתה יודע, לאחוז בצלצל? לירות ברובה הקשת? לא אכפת לי רק לטעון אותו בשביל הציידים האחרים עד שאהיה מנוסה יותר."

"אל תהיה מטופש. אתה לא יכול לעשות את זה בזמן שאתה עסוק בלהיות פתיון במרכז השדה!"

"לא התכוונתי שאני רוצה לעשות זאת בזמן שאני פתיון. למעשה, אדוני, אני רוצה לעשות זאת במקום להיות פתיון."

"אבל לאף אחד אחר אין את הכשרון המיוחד שלך, בני."

"אני לא חושב שאני כל כך מיוחד…"

"מה, בוודאי שכן! בכל שנותיי כצייד דרקונים, מעולם לא פגשתי מישהו שמושך אותם כמותך. קיבלת מתנה משמיים."

"דרקונים חושבים שאני מריח טעים במיוחד? לא הייתי קורא לזה מתנה משמיים."

"זה שמתנה היא לא צפויה לא הופך אותה לפחות מתנה."

"סכין בגב גם יכולה להיות לא צפויה. זה לא הופך אותה למתנה. אדוני."

"תראה, בני. אתה מיוחד. הניחוח שלך… גורם להם להשתגע מרעב. זו תהיה בושה לא לנצל זאת. עשה מה שנוצרת לעשות. גע בכוכבים."

"כוכבים הם כדורי גז ענקיים, הבוערים הרחק הרחק מכאן."

"באמת?"

"אכן. לגעת בהם, גם אם זה יהיה אפשרי, ככל הנראה ישרוף לך את היד. אדוני."

"איזה מחשבה מרתקת."

"איזו מחשבה מרתקת."

"זה מה שאמרתי. בכל מקרה, בני, עליך לחקור את יכולותיך."

"היכולת שלי היא להיאכל בידי דרקונים, אדוני. זה נראה פחות כמו משהו שיש לחקור, ויותר כמו משהו שיש לחוות. באופן חד פעמי. באופן מזוויע, כואב ופתאומי."

"…"

"ובכן?"

"אני רואה שאתה חכם, בני."

"תודה."

"חמישה אחוזים."

"אני…"

"הוא כאן! הוא מעופף מעלינו! נערי, ניאלץ להמשיך את השיחה הזאת אחר כך."

"בסדר. אתה יודע מה, בסדר. עוד פעם אחת. אבל פעם אחרונה."

"נער טוב. קדימה, צא לדרך. אתה זוכר את התסריט?"

"כמובן שאני זוכר אותו. אהמ. הו, אני כל כך עייף מאוד! בנוסף, אני שונא את אור השמש. לכן אני לא עומד להסתכל למעלה. אני פשוט אסתובב כאן ב… אממ…. במקום הסלעי מלא הסלעים הזה ואחפש מקום לתנומה קצרה.

"הוי! אני כה עצוב שמעדתי ונכנס אבק לעיני, כך שאני לא רואה כלום ברגעים הקרובים בזמן שהרוח נושבת. סתם רוח, ובהחלט לא משק כנפי דרקון. כלל וכלל לא. אולי אנום בשוחה הקטנה הזאת באדמה. אני מקווה שאין באיזור חיות פרא שעלולות להסתער עלי."

"פססט. סקיפ. לנשוך אותי! התסריט אומר שעלולות לנשוך אותי!"

"אני מנסה לאלתר!"

"בשביל מה? הדרקון ממש מולך!"

"זה לאתר, מאסטר ג'ונסטון. תראה, הנה הוא חוזר. ששש. אהם. כן, נראה לי שאני פשוט אשכב לישון עכשיו."

"…"

"מה החיה עושה?"

"הוא נחת ממש לידך. נראה לי שהוא חושד. הוא מכופף את צווארו ו-"

"אתה שחקן נוראי."

"אממ. באמת? דווקא חשבתי שאני משתפר. התאמנתי מול המראה, אתה מבין."

"נורא. ראיתי פיסות סבון ששיחקו טוב יותר ממך. יש לך צי שלם של ציידי דרקונים שמחכה בקרבת מקום, אני מניח."

"אממ. לא?"

"לא, אין לך? או לא, אני לא מניח זאת? מאחר ואני באמת לא חושב שאתה מסוגל לשפוט מה אני מניח ומה אני לא. דרך אגב, מי כתב את התסריט הזה בשבילך?"

"מאסטר ג'ונסטון."

"הוא זקוק לעורך."

"ניסיתי להסביר לו את זה! אתה יודע כמה נורא זה לעבוד עם שורות עלובות כל כך?"

"זה לא מתרץ את המשחק הגרוע שלך."

"אבל זה לפחות מעמיד אותו בהקשר רחב יותר, לא?"

"לא."

"ובכן, אממ, אם הבנת את התכסיס… למה אתה עדיין פה? אתה לא אמור לברוח?"

"אני… יש בך משהו, אנוש קטן. כן. משהו… משכר. למה שלא תעלה הנה."

"סלח לי?"

"עלה הנה."

"אתה תאכל אותי."

"זה הרעיון."

"אם כך, אני חושב שאיאלץ לסרב."

"נו, באמת. זה לא נורא כמו שאתה חושב. בקושי איהיה כאב."

"לא אכפת לי אם יהיה כאב או לא. אני אהיה מת בכל מקרה. ואמרת לא נכון את המילה. אומרים יהיה, בלי א'."

"אמרתי לא נכון? איך אתה מבחין? זה נשמע אותו הדבר."

"למעשה, אני יכול לשמוע איות."

"מה, באמת?"

"כן. אני יכול לשמוע גם סימני פיסוק, למען האמת."

"זה… מעניין, ילד. מאוד מעניין. ובכן, הגיע הזמן לסיים את העניין. אין טעם לדחות זאת. עלה למעלה והיאכל."

"הטיעונים שלך לא מאוד משכנעים."

"אני דרקון מאוד עסוק."

"מצחיק. לי יש זמן בשפע. אני יכול לשבת כאן כל היום, כל עוד זה כולל לא להיאכל."

"אוי, אל תהיה קשה כל כך. הרי לכך נוצרת."

"מאיפה הבאת את הרעיון המזעזע הזה?"

"זה גלגל החיים, בן אנוש צעיר! יופיו של הטבע! כל יצור בתורו נאכל בידי יצור גדול יותר, חוליה אחר חוליה בשרשרת, עד שמגיעים אל הטורף העליון. אממ… אני כזה, כמובן."

"שמתי לב."

"ובכן, פרות אוכלות את העשב, זאבים אוכלים את הפרות, בני האנוש אוכלים את הזאבים והדרקונים אוכלים את בני האנוש. זה פשוט בצורה מופלאה."

"למעשה, אנחנו לא אוכלים זאבים."

"אתם לא?"

"לא. אלא אם כן אנחנו ממש רעבים. וגם אז, הם לא ממש טעימים, כך שמעתי. יותר מדי סיביים."

"טוב, ובכן, אתם אמורים לאכול אותם. בני אנוש אף פעם לא עושים מה שהם אמורים לעשות. ראה למשל רגע זה ממש, בו אתה מסרב בגסות רוח להיאכל. איך אוכל לשדל אותך?"

"למעשה, אתה משדל אותי."

"באמת? זה עובד? אממ, אני מתכוון… כמובן שאני משדל אותך. אני ידוע כאיש שיחה כריזמטי במיוחד, בקרב עמיתיי."

"אתה לא זקוק לפסיק הזה," אמר סקיפ, "אבל כנראה היית צריך לשים את 'בקרב עמיתיי' אחרי 'אני ידוע'. אבל זה לא קשור לעניין. אתה מבין, אמרתי שאתה משדל אותי כי המשמעות של המילה היא לנסות לגרום למישהו לעשות משהו, בין אם הנסיון מצליח ובין אם הוא נכשל. אתה משדל מישהו, ומצליח או נכשל בזה. רוב האנשים משתמשים לא נכון במילה הזאת. המילה שאתה מחפש היא לשכנע. אתה צריך לשכנע אותי, לא לשדל אותי."

"אני מניח שאתה לא מסמר הערב במסיבות, בן אנוש קטן."

"אני… אה… אני לא מקבל הזמנות רבות למסיבות."

"לא יכול לדמיין מדוע. ובכן, אתה מתכוון להפסיק לייבב ולבוא להיאכל כמו גבר?"

"לא."

"אתה גורם לאמא טבע לבכות."

"מעולה. אנחנו באמת זקוקים לגשם. למה שלא פשוט תלך לאכול פרה?"

"למה שאתה לא תלך לאכול עשב?"

"אממ… בני אנוש לא יכולים לעכל עשב."

"ודרקונים לא מסוגלים לעכל פרות."

"באמת?"

"באמת. בני אנוש תוכננו ויוצרו להיות מאכל דרקונים. זה טבע הדברים."

"זה נשמע לי לא הוגן. מי אוכל אתכם?"

"התולעים, לאחר מותנו. זה הכל מאוד מטאפיזי."

"ואתם חייבים לאכול בני אדם?"

"אם לא נעשה זאת, נמות."

"איך זה שנותרו בני אדם?"

"אנחנו לא אוכלים לעתים קרובות, בן אנוש קטן. אחת לכמה חודשים. יש מספיק מכם כדי לכלכל אותנו. לכם אף פעם לא נגמרים ה… תזכיר לי מה היה הדבר שאתם אוכלים?"

"פרות. חזירים. גזרים. מעט מאוד זאבים."

"כן, ובכן, זה ממש כמו כשאתה אוכל את הדברים האלה."

"חוץ מהחלק בו אני מת."

"חשוב על הטוב שאתה עושה בזה."

"טוב? בכך שאני משאיר דרקון בחיים כדי שימשיך להטיל אימה?"

"לא, בכך שתקריב את עצמך עבור אחר. אם לא אוכל אותך, פשוט אלך ואמצא מישהו אחר לאכול. כנראה בתולה יפה וצעירה. ילדה מסכנה. אם תחשוב על זה, להיאכל עכשיו יהיה מעשה מאוד אמיץ מצדך. מעשה גבורה, מעשה אצילי."

"ובכן, כשאתה אומר זאת כך…"

"בדיוק, התקרב."

"…אולי אתקרב אל מרכז השוחה…"

"אני… הניחוח שלך… זה… למה אתה עוצר…? התקרב! אני לא יכול… אני לא מגיע… ארררר!"

"ת'פסו אותו, בחורים!"

"אההה!"

"ראאאר!"

"האאארק!"

"היד שלי!"

"תמשיכו לדקור!"

"אנשים קטנים ומטופשים! גררר! גר… בלאאארג!"

"הוא נפל!"

"אתם יודעים מה אני תמיד אומר, בחורים. תמיד יש עוד איפה לדקור! המשיכו במלאכה. ואתה, פעלת היטב. למרות שמיגרת את התסריט."

"מיגרתי? באמת? באמת אמרת את זה עכשיו?"

"ובכן, אתה תמיד משתמש במילים גדולות והכל. אז חשבתי…"

"לא משנה. אני הולך לשטוף מעליי את דם הדרקון. לא מאמין שהסכמתי לזה…"

"הוא לא נראה שמח, מאסטר ג'ונסטון."

"הו, אל תדאג לגבי סקיפ. הוא יהיה בסדר."

"אני לא יודע. הוא נראה באמת כועס הפעם."

"אל חשש. יש לי נשק סודי."

"באמת?"

"בטח. הלילה, אחרי שנהיה שבעים ושמחים…"

"כן?"

"אני הולך לתת לו העלאה של שישה אחוזים."

הסיפור שקראתם עכשיו נכתב על ידי ברנדון סנדרסון (אחלה של סופר פנטזיה, כתב את הערפילאים וגנזך אורות הסער ועוד מלאנתלפים ספרים ואם אתם לא מכירים רוצו לקרוא), והזכויות על הסיפור שייכות לו.

את הסיפור בשפת המקור תוכלו לקרוא כאן: https://www.brandonsanderson.com/i-hate-dragons