1 – התעוררות

בוקר (לא שבאמת יש לזה משמעות, אבל זה קרוב לשעה של האוכל. אם הוא לא היה קם קרוב לזמן הזה האוכל היה מתקרר).

דניאל שלח יד אל שידת הפלסטיק. בסדר הזה: משקפיים, אור, כיפה. האור היה כרגיל לבן ולא מרגש, כאילו גם הוא מבין שאין ממש על מה להאיר כאן.

דניאל התיישב, ממלמל מודה אני. הוא פיהק וסידר את פאותיו. נורא מעצבן, חשב ברטינה, לגעת בשיער עם הכפפות האלה על הידיים. הוא בכלל לא ידע מה הקטע – בכל מקרה הוא תקוע כאן בחדר הזה, מה זה משנה אם הידיים שלו מכוסות או לא?

כמו כל בוקר, התהייה האם עליו לנטול ידיים כשהן מכוסות בכפפות. רוח רעה מסוגלת לחדור אותן? המגיפה, כך נטען, לא מסוגלת. מי יותר חזק?

בסוף הוא נטל ידיים, בכל זאת. תחושת הרטיבות הלא רטובה של המים מבעד לכפפות ליטפה את ידיו, והוא נזכר פתאום שכבר הרבה זמן הוא לא התרחץ. בהתחלה נתנו להם להתרחץ לפני שבת. אבל לאחרונה –

ואיזה יום בכלל היום? הוא ניסה להזכר בעודו מסובב את מכסה התפידנית שלו. אתמול היה… שיר מזמור לבני קורח. כלומר, היום יום שלישי.

יום שלישי זה היום של החביתה. הייתה לדניאל התחושה שהמנה הלכה והצטמצמה משבוע לשבוע. כמה שבועות הוא כבר נמצא פה?

דפיקה נשמעה מקיר המתכת שלשמאלו. הוא לא ידע מי מבודד שם, אבל הנקישה הייתה הסימן הקבוע שלהם לכך שהוא מוכן לתחילת התפילה. דניאל לא ידע בכלל בשביל מה זה חשוב, להתפלל ביחד כל אחד מהתא שלו. הרי מניין זה לא נחשב. אבל זה בכל זאת גרם לתפילה להרגיש מעט אחרת.

אחרי התפילה דניאל התיישב על המיטה. זו הייתה מיטה מתקפלת – דומה מאוד למיטות שהוא ישן איתן בסוכות, או בטירונות בצבא. היא הייתה מכוסה בסדין ניילון דק. זה לא היה מאוד נוח.

אבל מתרגלים. לכל דבר מתרגלים.

האמת, לשקט הזה הוא לא התרגל. כלומר, זה לא לגמרי היה שקט: בהתחלה הוא היה שר, אחר כך זרק מדי פעם דברים על הקירות (לא היו הרבה דברים בתא הקטן אבל הוא הצליח לשבור קצת את השידה בשבוע השני); אחרי זה הוא עבר לדבר אל עצמו, ואחרי זה הוא עבר לדבר אל החפצים סביבו, ובסוף הוא עבר לדבר אל החברים שלו. הם לא היו שם ולא יכלו לענות לו, אבל הוא עדיין היה מסוגל לדבר אליהם.

זה שמר על הקול שלו בכושר.

מה שקשה לומר על שאר הגוף, הרהר דניאל. אם כי, נודה על האמת, הוא מעולם לא שמר יותר מדי על כושר.

ארוחת הבוקר התעכבה. דניאל התבונן בפס המתכת בדלת. את הפתח היה אפשר לפתוח רק מבחוץ, אז דניאל לא יכול היה להציץ דרכו ולראות את הרגליים המכוסות בחליפה האטומה מתקרבות. לפעמים דניאל ניסה לפתח שיחה עם מביאי האוכל, אבל מעולם לא זכה לתשובה.

האמת? הוא יכול פשוט לדמיין את התשובות שלהם. זה יהיה כמעט הדבר האמיתי.

האוכל לא הגיע. דניאל לא ידע האם באמת עברו שעות, או שהרעב המציק גרם לו להרגיש ככה. למען האמת, ההבדלים בין השעות היו לא ברורים ולא משמעותיים; הוא התפלל שחרית כשקם, ומנחה וערבית אחרי הארוחות התואמות. לא היה לו מושג אם יש קשר בין הארוחות לבין שעות היום – הוא רק הניח שכן – וגם מניין הימים היה משהו משוער. אבל זה היה משהו להיאחז בו.

"נראה שהחליטו להרעיב אותנו," אמר דניאל אל החלל הריק. היום ליוו אותו יעקב ושמחה, אבל הם לא טרחו לענות לו. הם היו עסוקים בציור על הקירות.

דניאל נאנח. הוא התגעגע לציור, אבל לא היה לו כאן שום דבר לצייר אתו. דם לא נתפס היטב על קירות המתכת.

הוא דשדש אל הדלת, רגליו בכפכפי הניילון משמיעות קול חריקה על הרצפה.

"הלו!" הוא קרא. "רעבים פה!"

לא ענו לו. אבל כמובן, אף פעם לא ענו לו.

דניאל תפס בידית הדלת. הוא בילה שעות עם הידית הזאת. מושך, דוחף, מטלטל, בוכה. שום דבר לא עזר. הדלת הייתה נעולה ומוברחת, וכולם ידעו – מהרגע שהוכנסת לבידוד, לא תוכל לצאת.

לתדהמתו, הדלת נפתחה למגע ידו.

דניאל בהה בתדהמה בדלת שהחליקה בחריקה וחשפה את הבחוץ. את הבחוץ! את המסדרון הארוך… כמה זמן עבר מאז שהוא הלך במסדרון הזה, בדרך אל תא הבידוד? זה רק לשבועיים, הבטיחו לו. עד שיתבהר הכל…

הוא גירד את זקנו המדובלל מבלי משים. "הלו? יש כאן מישהו?"

קולו הדהד בין קירות המתכת של המסדרון, אבל לא נשמעה שום תשובה.

הוא פסע קדימה. אור ניאון חיוור שילח את הצל של על הרצפה. "זה כמעט כמו לצאת לטיול!" אמר יעקב בעידוד.

"מדהים," מלמל דניאל. הוא העביר את ידו המכוסה בכפפה על הקיר. "זה כל כך יפה."

הוא פסע עוד כמה פסיעות קדימה, ואז הרגיש לפתע את תחושת החופש עולה בו. לעזאזל עם הכל! הוא בחוץ, שום דבר לא משנה כבר. הוא תלש את הכפפות מידיו ואת הכפכפים מרגליו, והתחיל לרוץ, יחף.

זה הרגיש נפלא כל כך.

אחרי כמה צעדים הוא הגיע לדלת נוספת. גם היא הייתה פתוחה.

מעבר לה, היה החדר העגול. דניאל זכר את הפעם האחרונה שהיה בחדר הזה – האנשים בחליפות… מזרקים, סירנה מייללת במרחק… הוא זכר מאבק – הוא כבר לא היה בטוח מי נאבק במי, והיה נדמה לו שהוא זוכר דמעות על לחייה של אמו…

זהרקלשבועייםזהרקעדשהכליתבהראיןסיבהלהכנסלפאניקהגבירתישמישהובבקשהיוציאאותהמכאן

דניאל הרגיש פתאום שהלב שלו פועם במהירות יותר. הוא התנשף והניח יד על הקיר, מנסה להרגע. הקולות הלמו בראשו והוא פתאום בכלל לא היה בטוח שהוא נמצא בתא הזה רק כמה שבועות.

כשהכל התייצב סביבו, הוא הרים את מבטו סביב. החדר העגול היה ריק עכשיו. כל המכשירים נעלמו. אף אדם בחליפה לא עמד שם. המיטה עם הרצועות הייתה ריקה. והדלתות…

הדלתות כולן היו פתוחות.

"בוקר טוב," אמר קול. זה היה קול אמיתי. זה היה קול בעל נוכחות פיזית. זה היה קול כמו שדניאל לא שמע כבר מאז… מאז. זה היה כמעט יפה. זה היה כמעט שירה. דניאל כמעט בכה לשמע הצלילים.

הוא הסתובב. ליד אחת הדלתות נשען בחור, מחייך חיוך עקום. הוא היה נראה בערך בגילו של דניאל (אם כי קשה לדעת. היה לו זקן שבי מדובלל, ושיער פרוע שהצל על עיניו).

"א…" אמר דניאל. הקול לא יצא מגרונו. הוא בלע את רוקו וניסה שוב. "אתה…"

"אני השכן שלך מהתא ליד," אמר הבחור בחיוכו העקום. "שוביה. נעים להכיר."

"אני… אני דניאל," אמר דניאל, ונופף בידו להציג את יעקב ושמחה. "אלה… יעקב ושמחה."

שוביה הרים גבה. "…אוקיי. כן."

"יש פה עוד מישהו –"

"לא, כל התאים ריקים," אמר שוביה. "רק אני ואתה נשארנו פה."

"אתה… יודע מה קרה?" אמר דניאל. "לאן נעלמו כולם?"

שוביה משך בכתפיו. "אולי לא נשאר אף אחד." הוא פרץ בצחוק מתגלגל, שהדהד בין קירות החדר העגול.

דניאל נרתע מעט.

"טוב, לך תביא את החפצים שלך," אמר שוביה בעליצות. "ובוא נצא מכאן."

"החפצים שלי…" אמר דניאל בבלבול.

"תפילין," אמר שוביה. "לא יודע מה עוד יש לך פה."

"יש לי… שבר של מראה," אמר דניאל.

"נו, אז לך תביא אותו! הגיע הזמן לצאת מהמקום הזה," אמר שוביה, ושוב פרץ בצחוק.

דניאל הנהן. הוא חזר אל תא הבידוד, והכתיף את התפידנית על כתפו. הוא הסתכל מסביבו. האם יש כאן עוד משהו?

"לקחת הכל," אמר שמחה. "בוא נלך."

דניאל הנהן. הוא חזר אל החדר העגול. שוביה היה מאורגן יותר ממנו – הוא נשא תרמיל מהוה על גבו.

"מה יש לך שם?" שאל דניאל.

שוביה משך בכתפו. "כל מיני דברים שמצאתי פה," הוא אמר. "אתה מוכן?"

"אני מוכן," אמר דניאל בנחישות. "בוא נצא מפה."

הם פתחו את דלת היציאה מהחדר העגול, שנפתחה אל מדרגות הברזל הגדולות, שהיו מוארות באורות אדומים קטנים. דניאל זכר את הירידה במדרגות האלה – הוא עוד ניסה להיאבק ברופאים שאחזו בו, ואמו צעקה משהו מלמעלה – הוא חשב שהוא זכר את אביו תופס אותה ומבטיח לה שהכל יהיה בסדר –

"תגיד," הוא אמר, מנסה להסיח את דעתו. "מה נראה לך נמצא שם בחוץ?"

"אני מקווה שהשמיים עוד שם," אמר שוביה. "עוד רגע ואני כבר לא זוכר איך הם נראים." הוא פרץ שוב בצחוק, והאור האדום הטיל צללים מוזרים על תווי פניו.

דניאל גירד בזקנו. משהו בבחור הזה היה… מוזר.

"אני גם חושב ככה," אמר יעקב. "אני חושב שהוא משוגע. לא נראה לי שאפשר לסמוך עליו."

"אין לנו ברירה," ענה לו דניאל.

שוביה המשיך לעלות במדרגות, מדלג בהן שתיים שתיים. "כמה זמן נראה לך היינו כלואים פה?" הוא צעק אל דניאל מלמעלה. "אני מהמר על שנתיים לפחות."

"חשבתי שזה היה רק כמה שבועות," אמר דניאל.

"חה!" אמר שוביה. "או שנכנסת לכאן הרבה אחריי, או שממש איבדת את ספירת הזמן שלך."

דניאל שתק.

הם המשיכו לטפס במדרגות. כמה מתחת לפני האדמה הם היו? הטיפוס נמשך ונמשך, עד שלבסוף שוביה קרא בניצחון כאשר הוא הגיע אל דלת הפלדה הענקית. "הגענו!" הוא אמר. הוא תפס בגלגל המתכת הגדול וסובב אותו ימינה. "גם היא לא נעולה, כמובן. נחמד מצידם לפתוח לנו את הכל לפני שהם נוטשים אותנו." הצחוק שוב התגלגל.

הוא הניח יד על הדלת. "קדימה, ניחושים אחרונים מה קורה בחוץ לפני שאני פותח," אמר כמתגרה.

דניאל משך בכתפיו. "בטח הכל… אותו הדבר."

שוביה צחק ופתח את הדלת לרווחה. הדבר הראשון שהכה בהם היה השקט. כלומר, גם בתאי הבידוד היה שקט, אבל שם היה קטן כל כך, שנדמה שהנשימות שלך מהדהדות בין הקירות. כאן נפתח לפניהם חלל עצום כמו שהם לא ראו כבר מזמן, והכל היה דומם כל כך.

דניאל ניסה להזכר בפעם האחרונה שתחנת הרכבת הייתה פעילה. הוא נסע הנה מתל אביב… היה חפץ חשוד, והם נתקעו בתחנה איזה חצי שעה. זה היה בימים הנורמליים של פעם.

האמת? הוא לא הופתע בכלל כשגילה שמתחת לתחנת הרכבת היו מרתפי בידוד סודיים. כלומר, הייתה סיבה שבנו אותה כל כך עמוק באדמה.

תחנת הרכבת הייתה ריקה. אבק כיסה את הכל, וכמה עקבות מבולגנים פיזרו אותו בדרך מהדלת הממוגנת אל הדרגנוע, שעמד דומם. פסי הרכבת הובילו אל מנהרה אפלה וריקה.

"נעלה?" אמר שוביה בעליצות.

דניאל, יעקב ושמחה עקבו אחריו. דניאל חש קהות חושים בזמן שהם טיפסו בגרם המדרגות התלול והארוך במידה כמעט לא הגיונית, ואז בגרם המדרגות שאחריו, ואז בגרם המדרגות שאחריו. הוא זכר כאילו זה קרה הבוקר – הירידה למטה, הרופאים שמחזיקים בו כדי שלא יזוז, הטשטוש שאפף אותו אחרי הזריקה…

שוביה הפנה את ראשו אחורה. "מה נעצרת," אמר.

דניאל ניער את ראשו, ושם לב שהוא נמצא כמה עשרות מדרגות מאחורי שוביה. "אני… אני בא," הוא אמר. מאחוריו, יעקב ושמחה שוחחו בקולי קולות על תחילת הבידוד.

"אתה זוכר את הרופא בחליפה הצהובה? הוא אמר שחולים מדרגה שנייה –"

"לא, לא, הוא בפירוש לבש חליפה ירוקה, אתה מתבלבל עם האחות – "

אחרי שלושה גרמי מדרגות ארוכים, ועוד אחד קצר, הם הגיעו החוצה.

החוצה!

השמיים היו אפורים. למעשה, האוויר היה אפור, כאילו אד עשוי מאבק ריחף באוויר, עם ריח משונה ומתקתק. גם האדמה הייתה מכוסה במין שכבה של שבבים אפורים ודקים, כמו שביבי נסורת קלושים.

אבל כל זה לא היה משנה! כי היה אוויר והיה אפשר לנשום אותו והייתה רוח והיא שיחקה בשערם והיו שמיים והם התמשכו לכל הכיוונים והיה אור והוא היה אמיתי וזה היה עולם, זה היה עולם, ולרגע כל מה שהם יכלו לעשות היה לנשום אותו, לחיות אותו, לסגוד לעצם קיומו.

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, עושה מעשה בראשית!" הכריז שוביה, ופרץ בצחוק שנדמה היה כאילו אין לו סוף. "עשינו את זה! אנחנו בחוץ! אנחנו בחוץ!" הוא התחיל לדלג ולקפוץ. "אנחנו בחוץ," לחש.

רק אחרי כמה דקות דניאל נרגע מספיק כדי להצליח לראות את סביבתו. הכל היה ריק. למעשה, הוא מעולם לא ראה את שטח התחנה המרכזית ריק כל כך, אפילו בימות הגשמים. הוא נשא את עיניו אל בניין התחנה. מחוגי השעון הגדול עמדו. כמה מהחלונות בקומה השלישית היו מנופצים.

לא היה אף אחד בשום מקום. הכבישים היו ריקים. תחנות האוטובוס היו נטושות. דפים היו מפוזרים על הרצפה. אפילו חסרי הבית שמעולם לא עזבו את משמרתם ליד התמרור לא היו שם.

"אתה חושב שנשארו בכלל אנשים בעולם?" שאל דניאל בקול חלש.

שוביה הפנה אליו את מבטו המחייך. "מה זה משנה?" אמר בצחוק. "אנחנו בחוץ, וזה כל מה שחשוב עכשיו. אנחנו בחוץ! אה, אף פעם לא חשבתי שאני אתגעגע כל כך לתחנה המרכזית."

דניאל שקל את דבריו. "אתה צודק," הודה.

"טוב," אמר שוביה בעיניים בורקות. "בוא נלך לראות אם נשאר אוכל במקום הזה. אני גווע." הוא רץ אל הכביש בדילוגים.

דניאל היסס מעט. השקט בחוץ היה גרוע כמעט כמו השקט בפנים. הוא התגעגע לרעש של חיים. מכוניות על הכביש, אנשים עסוקים הולכים ממקום למקום, כריזת האוטובוסים שמכריזה "תחנה מרכזית, אל-מחתאת אל-מרכזייא, סנטרל סטיישן"…

בסופו של דבר הוא התנער ועקב אחרי שוביה.

שוביה דילג אל שדרת החנויות שמתחת לתחנה המרכזית. אף נפש חיה לא נראתה. האורות היו מכובים, הזגוגיות היו מנופצות. נראה שמישהו כבר עבר ביסודיות ובזז את כל החנויות.

"אין פה כלום," אמר שוביה במבט מאוכזב. הוא הציץ מעבר לדלפק של קופיקס. דניאל הביט לכל הכיוונים. נראה שפרצו פה כמה שריפות, והוא היה בטוח שהוא מבחין בסימנים של דם יבש על הקירות פה ושם. "מה נראה לך גרם לכל… הדבר הזה?" הוא תהה בקול. הוא התכופף ומולל בידיו את החומר המוזר שכיסה את הרצפה. זה היה כה אוורירי למגע, עד שניתן היה לדמיין שהוא לא קיים. אבל הוא כיסה את הכל ושיווה לעולם מראה של ציור שנשפך עליו דלי של צבע אפור.

"היו כאן כבר לפנינו," אמר שוביה באכזבה. "אם כי אני מניח שאני לא צריך להיות מופתע. מעניין לאן הסוהרים שלנו הלכו."

"הם… היו רופאים," אמר דניאל. "לא סו-"

"הם היו סוהרים!" שוביה הסתובב אליו וקולו עלה בצעקה, עיניו העליזות שינו הבעה וזעם כבוש עלה בהן. "הם כלאו אותנו שם השד יודע כמה זמן, בלי שום סיבה הגיונית, עם תנאים שלא היו מביישים את ברית המועצות – "

"הם עשו את זה בשביל הבריאות של כולם," אמר דניאל חלושות. "זה… זה היה אמור להיות…"

"רק שבועיים?" לעג לו שוביה. "תסתכל מסביב! העולם כולו נהרס בזמן שאנחנו היינו לכודים מתחת לאדמה. אתה חושב שזה לקח שבועיים?" הוא אחז בקווצות שערו הארוך, ומשך בהן למול פניו של דניאל. "אתה חושב שהשיער הזה גדל בשבועיים?!" הוא הרים את פניו מעלה, אל השמיים האפורים. "לעזאזל!" צעק. "אלה לא היו שבועיים. אלה היו שנים, אלה היו כמה שנים מחורב – "

"טוב, טוב, בסדר," אמר דניאל בזריזות. "אתה… צודק. אלה לא היו… שבועיים."

שוביה נשם עמוק, ואז נראה היה שהוא נרגע. הבעת הכעס בפניו התחלפה במהירות בהבעה של שעמום אדיש. "טוב," הוא אמר. "אז מה עושים עכשיו?"

"מסתובבים אחורה בזהירות," אמר קול שהגיע מאחוריהם, "ומרימים את הידיים באוויר."

שוביה ודניאל הרימו ידיים והסתובבו. מולם עמד בחור גבוה, עם שיער בלונדיני קצוץ, משקפיים כחולים (חצי מסגרת), שריטה אדומה על לחי ימין ותיק גב שחור. הוא נעץ בהם מבט שהיה בו שילוב בין חשש, זעף והפתעה.

כמו כן, הוא החזיק רובה ביד.

"תרגע, בן אדם," אמר שוביה.

"אתם חמושים?" שאל הבחור.

"זו שאלה טפשית," ענה לו שוביה בחיוכו העקום. "נראה לך מישהו מספיק טיפש כדי להסתובב בימינו בלי נשק?"

הבחור חשב לרגע. "אתה צודק," הוא אמר.

"בכל אופן, אם אתה מתכנן לשדוד אותנו, שיהיה לך לבריאות," אמר שוביה. "לא תצא מזה עם יותר מדי."

הבחור הנמיך את הרובה. "אתם באמת לא נראים כמו מישהו ששווה לשדוד," הוא אמר. "ובכל מקרה, אני לא שודד."

"גם אנחנו לא," אמר שוביה בנימה מרגיעה. "אני שוביה. וזה – "

"אני דניאל," אמר דניאל וסלסל במבוכה אחת מפאותיו. "ואלה… יעקב ושמחה." יעקב ושמחה נופפו לשלום.

הבחור הרים גבה. שוביה חייך אליו חיוך חושף שיניים. "לא מאה," הוא אמר.

"אני ישי," אמר הבחור. הוא סידר את רצועת הנשק ושלח אותו לאחור. "אתם מתחנה מרכזית?"

"לא," אמר דניאל. "אנחנו רק עכשיו יצאנו מה – "

"רק עכשיו הגענו הנה," קטע אותו שוביה במהירות. "באנו בכלל… מהמדרחוב."

"המדרחוב, הא," אמר ישי. "שמעתי שיש שם בלגן מטורף."

"אתה לא מבין," אישר שוביה, ופרץ בצחוק. "חתיכת בלגן כמו שלא ראיתי המון זמן!"

ישי חייך קלושות. "האמת שאני גם רק עכשיו הגעתי לכאן," אמר. "שמעתי שבתחנה המרכזית יש קבוצה רצינית שהתארגנה. הנחתי שהם ישמחו לקבל עוד בחור עם נשק."

"מן הסתם כן," אמר שוביה במהירות. "אף אחד לא יכול לסרב לאם-16."

ישי נשם עמוק. "האמת שאני שמח לראות אתכם," אמר. "לא ראיתי אף אדם מאז… מאז השריפה."

"איזו שריפה?" שאל דניאל.

ישי עצם את עיניו. "כמובן, אם באתם ממרכז העיר אין לכם איך לדעת… לפני כמה ימים, כל גבעת שאול עלתה באש."

"מה קרה שם?" שאל שוביה, עיניו פעורות.

"מישהו הטמין שם מטען," אמר ישי במרירות. "זה היה פיצוץ מכוון. נקמה, אני חושב. אם כי אני לא בטוח."

"היו שם הרבה אנשים?" שאל דניאל.

"לא, כמובן," אמר ישי. "רוב הפליטים הרי פונו מירושלים לפני חודשים. נשארו פה בעיקר אנחנו – העזובים, הנשכחים…" הוא כחכח בגרונו. "אתם יודעים על מה אני מדבר. הרי בכל זאת, גם אתם פה."

"האמת שאנחנו – " ניסה שוב דניאל לומר, אבל שוביה קטע אותו בשנית. "אתה צודק," הוא אמר. "אין טעם לחפור בזה."

הוא הרים את מבטו אל בניין התחנה המרכזית. "נראה לך שיש אוכל בפנים? לא אכלנו כל היום," אמר.

"יש לי פה קצת אוכל," אמר ישי. "אנחנו יכולים לשבת לאכול… לפני שנכנס פנימה. האמת," אמר והרים אף הוא את עיניו אל השעון העומד הגדול, "שכדאי להגיע לשם בשיא כוחנו. אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה מצב הרוח של אנשים בימים אלו."

הם התיישבו ליד אחד השולחנות של דודא לפיצה. החנות עצמה הייתה מנותצת ושרופה, אבל כמה שולחנות וכסאות נשארו יחסית שלמים. יעקב נשאר לעמוד, ושמחה התיישב ליד דניאל.

ישי הוציא מתיקו השחור שקית עם חצי כיכר לחם, וקופסא קטנה של חומוס. "לא נשאר לי הרבה," הוא אמר. "אני בונה הרבה על התחנה המרכזית. לפי השמועות ששמעתי, חיים שם טוב."

דניאל הביט אל עבר המקום בו הכיור עמד תמיד, אבל הכיור כמובן לא היה שם. "אני הולך רגע לחפש…. כיור," אמר בהיסח הדעת. "אלא אם כן יש לך מים?"

"כיור?" שאל ישי.

"בשביל לנטול ידיים," הסביר דניאל.

ישי פלט נחרת צחוק. "תאמין לי, אלוהים לא שם לב שסוף העולם מגיע, הוא בטח לא שם לב אם אתה נוטל ידיים או לא."

שוביה צחק. "אתה לא באמת חושב שמשהו פעוט כמו סוף העולם יפריע לשולחן ערוך."

ישי משך בכתפיו. "אתם מוזמנים לחפש מסביב אם יש פה עוד מערכת מים שעובדת. אני לא מבזבז את מי השתייה שלי על השטויות האלה."

נרגז מעט, דניאל קם מכסאו. הוא הלך לכיוון הכיור שליד הפלאפל, לראות אם הוא עדיין שם. הוא היה שם, והמים אפילו זרמו, אם כי היו מלוכלכים מעט.

היה מוזר כל כך לשמוע קול אחר. הוא היה רגיל רק לקולות של חבריו- והם בדרך כלל לא עקצו במרירות שכזו את הדברים שהוא האמין בהם. הוא היה בבידוד הרבה זמן (כנראה אפילו יותר מכמה שבועות) ובזמן הזה הוא הקפיד – שלוש תפילות כל יום, נטילת ידיים לפני לחם, ברכת המזון… הוא אפילו היה אומר קידוש לבנה (בלי שם ה') מתי שהיה נראה לו שראש חודש – מה שמעלה את השאלה, איזה חודש עכשיו? הוא ניסה להזכר. היה אדר כשהוא הוכנס לבידוד – ומאז עברו – כמה שבועות עברו? היה נראה לו שהוא ספר שני – לא, שלושה- ראשי חודשים, מה שאומר שעכשיו סיוון, אבל שוביה אמר שהם היו בבידוד הרבה יותר זמן, ובעצם כבר לא היה לו מושג ובכלל מי אמר שהיום יום שלישי ומי אמר שהשנה עדיין אותה שנה בכלל ואולי היה ראש השנה אתמול והוא פספס את זה לגמרי? אבל מצד שני איך יהודי יכול לפספס את ראש השנה, זה לא הגיוני בכלל, זה משהו כזה שחייבים להרגיש באוויר גם בתא בידוד, גם מתחת לאדמה, גם…

"אתה נוטל?" עלה קולו של שוביה מאחוריו. דניאל קלט שהברז פתוח והנטלה מלאה והמים השחורים נשפכים ונשפכים… כמה זמן הוא כבר עומד כאן ובוהה?

"כן… כן," אמר דניאל. הוא נטל את ידיו, בירך, והעביר את הנטלה ליעקב. שמחה היה צליאקי, כמובן, ולכן לא נטל את ידיו.

דניאל הלך והתיישב מול ישי, שכבר התחיל לאכול. הוא לקח פיסת לחם – שהייתה יבשה משהו – וטבל אותה בחומוס. הוא בירך, ויעקב ושמחה ענו אמן לברכתו.

"הוא נראה קצת לא מאופס, החבר שלך," אמר ישי והחווה על שוביה. שוביה נטל את ידיו, צוחק צחוק צורמני ומתיז מים לכל עבר.

"האמת שאני לא מכיר אותו כל כך הרבה זמן," הודה דניאל. "למעשה, נפגשנו רק היום, כשיצאנו – " הוא השתתק.

ישי הרים את מבטו. "אתה כל הזמן מתחיל לומר את זה ומפסיק," אמר. "כשיצאתם מאיפה?"

דניאל העיף מבט אל שוביה, שהיה עסוק בנטילת ידיו. הוא החזיר את מבטו אל ישי.

"כשיצאנו מהבידוד," הודה.

ישי פלט צעקה וזינק לאחור, ומייד תפס את הרובה שלו וכיוון אותו אל דניאל. "אתם מה?!"

דניאל הרים מייד ידיים. "ת… תרגע! אנחנו לא חולים או מדבקים – "

"מה אתם עושים בחוץ," מלמל ישי בהיסטריה. "איך בכלל יכול להיות שאתם בחוץ? איך בכלל יכול להיות שעוד נותר מישהו בבידוד?"

"מה זאת אומרת?" שאל דניאל. באותו הרגע שב שוביה אל השולחן, והרים גבה למראה ישי המכוון נשק כלפי דניאל.

"עצור מייד!" אמר ישי והפנה את הרובה אל שוביה. שוביה גיחך, המשיך אל השולחן ונטל חתיכת לחם. הוא לעס אותה בחיוך עצל. ידיו של ישי רעדו מעט. "תרים. ידיים."

שוביה צחק, חתיכות לחם לעוסות קיפצו בפיו. "תרגע, בן אדם."

"אתם ברחתם מבידוד!" צעק עליו ישי. "למה שיקרתם לי שאתם מהמדרחוב?"

החיוך של שוביה נעלם באותה המהירות שבה הופיע. הוא סובב את פניו אל דניאל, והבעת אימים עלתה בעיניו. שערו הארוך הטיל צללים על פניו השקועות. "מה אמרת לו?!"

"את האמת!" מחה דניאל. "אני בכלל… לא מבין למה להסתיר – "

"לא מבין!" צרח שוביה, וקולו זינק בכמה אוקטבות. "למי אכפת מה אתה מבין ומה אתה לא? מישהו שאל בכלל אם הוד מעלתו דניאל מבין? למישהו זה היה נראה רלוונטי? מישהו הרשה לך בכלל ללכת ולומר לכל אידיוט שאתה פוגש ברחוב – "

"מי אתה חושב שאתה?" צעק יעקב. "ממתי אנחנו מבקשים ממך רשות לעשות דברים? אנחנו בקושי מכירים אותך שעה!"

"הוא צודק," העיר שמחה.

"נכון," אמר דניאל, בקול חלש יותר. "אין לך… אין לך זכות לפקוד עליי. ואם אתה… אם אתה רוצה שאני אשקר… פעם הבאה כדאי שתסביר לי מראש, שוביה."

נראה כאילו אזכור שמו הרגיע אותו. שוביה טלטל את ראשו לרגע, ואז הצללים סרו מפניו. הוא עטה חיוך רחב והסתובב אל ישי, שעיניו היו פעורות עדיין ונשקו עוד היה מכוון אל השולחן. "טוב, בסדר, אז ברחנו מהבידוד," אמר שוביה. "רוצה לירות בנו?"

"קצת, כן!" צעק ישי. "מה זאת אומרת ברחתם מהבידוד? מה זאת אומרת בכלל שהייתם בבידוד? כל מי שנלקח לבידוד מת לפני כמה חודשים!"

"טוב, מתברר שאלה לא היו כמה שבועות," אמר יעקב.

החיוך נמוג מפניו של שוביה. "למה אתה מתכוון, מתו לפני כמה חודשים?" אמר בנימה של בהילות.

ישי נשם עמוק, והוריד את הנשק. "בואו נרגע כולנו," אמר. "נראה שלכולנו יש מה להסביר אחד לשני." הוא התיישב. שוביה נשאר לעמוד.

דניאל בינתיים עוד לא הצליח להתנער ממה שישי אמר. מתו לפני כמה חודשים. אבל זה לא נכון – זה לא הגיוני- הרי הם היו בתאי הבידוד, והביאו להם אוכל, רק הבוקר נעלמו כולם… אבל מצד שני איפה כל שאר המבודדים? הרי התאים היו מלאים יותר כשהכניסו אותו לשם… הוא לא היה היחיד שנגרר למטה באותו היום. הייתה את הבחורה ההיא – עם חצאית הג'ינס והשיער השחור – והיה את האיש המבוגר, עם הגבס על היד…

"איך זה הגיוני?" הוא שאל בקול חלוש את שמחה ויעקב. "איך משהו מזה הגיוני?"

"יכול להיות שעברו כמה חודשים מאז הבוקר?" תהה שמחה. "אולי לא שמנו לב…"

"זה לא הגיוני בכלל, דביל שכמוך," אמר יעקב. "היינו מתים מרעב."

"…ומאז המגיפה נפסקה לגמרי," סיים ישי. הוא נשא את מבטו אל דניאל. "אתה איתנו, גבר?"

דניאל התנער ממחשבותיו. "אני? מה? כן, אני אתכם…"

"יופי," אמר ישי. "עכשיו תורכם. אני מחכה להסברים."

"אין הרבה מה להסביר," אמר שוביה. "היינו לכודים בבידוד כל הזמן הזה. אני חושב שהוא," הוא הציץ אל דניאל, "היה שם לפניי. בכל אופן, אתמול בלילה גילינו שהדלתות פתוחות – "

"אתמול בלילה?" שאל יעקב בהפתעה.

שוביה המשיך כאילו לא שמע אותו, "והבוקר יצאנו הנה – היינו מבודדים מתחת לתחנת הרכבת, אתה מבין – וזהו, פגשנו אותך." הוא העיף מבט אל השמיים האפורים. "אני מתגעגע לשמיים הכחולים. רבנו אמר שצריך להסתכל על השמיים, אתה יודע?" הוא פרץ בצחוק. "הוא אמר לחסיד שלו שיהיה יריד אחר וסוסים אחרים, אבל הוא היה בטוח שהשמיים יישארו אותו דבר…" הוא צחק כל כך חזק, עד שהוא כמעט נחנק מצחוק. "השמיים…"

דניאל הרים את מבטו לשמיים. שוביה צדק; הם היו שונים. זה לא היה סתם שמיים אפורים של חורף או של עננים כבדים. זה היה כאילו מישהו פרס יריעה של יוטה מלוכלכת מסביב לכל כדור הארץ. השמיים נראו עבים יותר, קרובים יותר, מדכאים יותר. ולא רק הם; האוויר כולו היה אפור ומלוכלך, והיה לו טעם יבש.

ישי המתין בסבלנות עד שהתקף הצחוק של שוביה נגמר, ואז הוא אמר, "טוב, אתה יודע איך זה עם רבנים. הם אף פעם לא שמים לב כשהעולם משתנה."

שוביה צמצם את עיניו. "מי אתה שתדבר על רבנים?" הוא אמר.

"אין אדם שאי אפשר לדבר עליו," החזיר לו ישי. "ראינו איך הרבנים הגיבו למגיפה הזאת. ראינו כמה זה עזר," אמר וקולו מלא לעג.

שוביה צעד לכיוונו, והצללים שוב כיסו את פניו. "תדבר בכבוד," הוא נהם. "אתה מדבר על אנשים הרבה הרבה יותר גדולים ממך, אנשים שעוסקים בתורה בזמן שאתה מבזבז את הזמן שלך בלראות סרטים ולגלוש באינסטגרם ולא יודע מה עוד אתה עושה שם – "

"אינסטגרם!" פרץ ישי בצחוק. "רואים שרק היום יצאתם מבידוד. אני לא חושב שמישהו השתמש באינסטגרם מאז…" הוא גיחך.

"מאז מה?" אמר דניאל.

"מאז שהאינטרנט נפל," השיב ישי כלאחר יד.

"האינטרנט נפל?" התעורר דניאל.

"כן," השיב ישי. "ואתו נפל כל העולם."

שוביה התיישב סוף סוף. "ואני עוד חשבתי שיהיה למה לצאת מהבידוד הזה," אמר. "משהו בכלל עומד על תילו?"

"שמעתי שתל אביב עוד חיה," אמר ישי. "לפחות חלקים ממנה. אבל הם לא נותנים לזרים להכנס. ואני חושב שבצפון – ליד בסיסי צה"ל – המצב עוד תחת שליטה. אבל כאן, בירושלים?" הוא העביר מבט נוגה על החנויות השוממות. "פינו את העיר עוד לפני החושך הגדול – בגלל המגיפה כמובן…" הוא הזדקף. "טוב, אז נזוז?"

"שנייה," אמר דניאל. "אני צריך… לברך." הוא הפנה את מבטו אל יעקב. "יעקב, תזמן?"

ישי הרים גבה. שוביה משך בכתפיו.

"רבותיי נברך," אמר יעקב. שמחה ודניאל ענו לו, אבל ישי ושוביה לא.

כשדניאל ושוביה סיימו לברך, קמו כולם מן השולחן. ישי הוביל את הדרך, אוחז ברובה שלו בשתי ידיו. שוביה הלך אחריו, מביט לכל הכיוונים בחיוך ומדי פעם פורץ בצחוק המתגלגל שלו. דניאל, יעקב ושמחה הלכו במאסף, יעקב מדרבן מדי פעם את דניאל כשהוא התחיל לרחף יותר מדי.

הם הגיעו אל הכניסה הגדולה של התחנה. כל הזגוגיות היו מנופצות, כמובן. מעבר להן היה חלל ריק וגדול. עיניו של דניאל נפערו למראה ההרס.

המדרגות הנעות… פשוט נעלמו; נשארו רק שברי כבלים ומעקות. דוכן הפלאפונים והדוכן של דברי שיר היו ריקים ושבורים. מעבר להם, האורות בכל החנויות היו מכובים (האור בצומת ספרים הבהב קלושות), וכל החנויות היו בזוזות היטב. משהו בליבו של דניאל נצבט למראה חנות הספרים הריקה.

"טוב, פה בהחלט אין כלום," הכריז שוביה, פיו מלא בצחוק. ישי נעץ בו מבט מתרה. "ברור שלא יהיה אף אחד בקומה הראשונה," הוא אמר. "תראה איזה פתח כניסה עצום. אי אפשר להגן על המקום הזה." הוא נכנס, מעיף מבט חשדני לכל הכיוונים. "אם יש פה מישהו… הוא יהיה באחת הקומות העליונות." הוא הרים את מבטו אל הקומה השנייה. "אנחנו צריכים להתנהל בזהירות. אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה מצב הרוח של אלו שנמצאים כאן."

"אולי נסתובב פה קודם ונראה אם נשאר כאן עוד משהו ששכחו לבזוז," הציע שוביה. "כלומר, אין לנו כמעט כלום. כל דבר יכול להיות משמעותי."

"אתה צודק," הודה ישי. "ובאמת כדאי שהבחור הזה…" הוא הצביע עם הרובה על דניאל שעמד ובהה בצומת ספרים, "יחליף בגדים. זה קצת טפשי שלא שמתי לב לזה מייד – אם כי למען האמת אמרתם שאתם מהמדרחוב ושם הכל יכול להיות – אבל מתישהו מישהו ישים לב שהוא לבוש כמו מבודד. ובואו נאמר, זה מידע שבהחלט כדאי להסתיר…"

"כן," אמר שוביה במרירות, ונעץ מבט בדניאל. "להסתיר."

דניאל הסתובב אליהם. "מה?"

"אתה צריך להחליף בגדים," אמר ישי בחוסר סבלנות. "אתה לא יכול להסתובב בכותונת אשפוז ברחוב, מישהו יחשוד…"

"יש משהו בדבריו," אמר שמחה. "אנחנו באמת צריכים להחליף בגדים."

"אבל מה אתו?" שאל יעקב והצביע על שוביה. "גם הוא היה אתנו בבידוד. גם הוא צריך להחליף בגדים."

"צודק," אמר דניאל. "גם… גם שוביה צריך להחליף בגדים."

ישי הפנה את מבטו אל שוביה בהרמת גבה. שוביה שוב משך בכתפיו. הוא היה לבוש בחולצה תכולה מכופתרת ובמכנסיים לבנים ארוכים. הוא גם נעל נעליים, בניגוד לדניאל שהתהלך יחף. "אני לא יודע מה הוא רוצה," אמר שוביה.

דניאל טלטל את ראשו. זה לא הגיוני, זה לא הגיוני בכלל. שוביה היה לבוש גם הוא בכותנות בידוד – הוא ראה את זה בבירור, הוא זכר את זה בבירור, וגם לא יכול להיות אחרת, לא יכול להיות ששוביה היה בבידוד עם בגדים רגילים… מתי הוא הספיק להחליף בגדים? יכול להיות שבמהלך השיחה עם ישי הוא הלך הצידה? אבל הייתי שם לב – זה בכלל לא מסתדר –

"תתעורר!" קרא ישי ונקש באצבע צרידה מול עיניו של דניאל. "שמע, גבר, אתה לא מאופס."

שוביה פרץ בצחוק. "ולמה אתה מצפה? אחרי כל כך הרבה זמן בבידוד?" הוא צחק וצחק והצחוק הדהד בתחנה הריקה.

"טוב, חאלס," אמר ישי. "שומעים אותך עד השוק." הוא הציץ שוב למעלה. "טוב, בואו נתפרש במהירות ונראה אם נשאר פה משהו בקומה הזאת," אמר. "יש לכם נשק, אז יהיה בסדר. תצעקו אם מישהו תוקף אתכם, שנדע להזהר." הוא הציץ בשעונו. "כמה דקות מהירות, ואז נעלה בזהירות למעלה. בסדר?"

"בסדר," אמר שוביה בחיוך עצל והעביר את ידו בשערו.

"בסדר," ענה יעקב.

ישי בהה בדניאל. "שמעת אותי?" אמר.

"כ…כן," אמר דניאל, מופתע מעט. "זאת אומרת… בסדר."

הם התפרסו. ישי נעץ עוד כמה מבטים חשדניים בקומה העליונה, ואז פנה ימינה אל כיוון הסופר פארם. שוביה הלך להציץ מאחורי דוכן הגלידה. דניאל, יעקב ושמחה פסעו קדימה אל חנות הספרים.

"אתם זוכרים את הפעם האחרונה שהיינו כאן?" הוא שאל.

הזכרון היה טרי פתאום בראשו. זה היה ביום שהוא הוכנס לבידוד. קצת אחרי פורים. הוא נסע הביתה – עבר בדרך בתחנה מרכזית, וכרגיל עצר ליד צומת ספרים לראות את הספרים על השולחן… אותם הספרים הוצעו בעשרים וחמישה שקלים, כמו תמיד; כמו תמיד עלה בו שוב הרצון לקנות את הביוגרפיה של יאנוש קורצ'אק, אבל הוא דחה את זה לאחר כך; כמו תמיד הוא עבר על ספרי האנגלית בעשרים ש"ח בתקווה למצוא שם איזה סנדרסון (זה קרה בעבר), אבל לא מצא; ואחר כך הוא נכנס פנימה, למרות שהוא לא תכנן לקנות כלום (למעשה, כבר שנים שהוא קונה בעיקר יד שנייה).

כמובן, תומר ושמחה לא היו אתו באותו היום.

הוא זכר כיצד בחן את הספר החדש של לי צ'יילד (באמת צריך לקחת אותו מהספרייה, חשב לעצמו), איך עבר בעיניו על מדף משחקי הקופסא (הרבה יותר זול להזמין אותם מאמזון, הרהר), איך לגם עוד לגימה מכוס האייס קפה שלו…

המגיפה כבר התחילה אז, כמובן. אבל היא הייתה שמועה רחוקה, כמו לשמוע ידיעה על סוג של מכרסם שנכחד ביערות אוסטרליה או על שני כוכבים שיהיו קרובים במיוחד הלילה, לראשונה זה 528 שנה. בחדשות היו מפרסמים מדי יום את המספרים ההולכים וגדלים… הוא שמע ברדיו בטרמפ שסינגפור הכריזה על סגר כללי, אין יוצא ואין בא…

אבל זה היה רחוק, זה לא היה משהו שנוגע אליו. הוא בכלל היה בדרך הביתה, בדרך הביתה אחרי שבועיים גדושים ועמוסים של חודש אדר, בדרך אל ההורים והאחים והאוכל הטעים של אמא, בדרך…

אבל כמובן, הוא לא הגיע לשם. האוטובוסים לא נסעו מתחנה מרכזית באותו היום.

דניאל ננער מן הזכרונות. הוא לא שם עכשיו; הוא כאן, כאן בתחנה המרכזית השוממה, כאן בירושלים המפונה, כאן מול חנות של צומת ספרים, שריקה ממילים.

הוא נכנס פנימה.

המדפים היו ריקים, ריקים לחלוטין. משהו בלב שלו נצבט למראה הזה. למעשה, מול חנות הספרים התעורר בו משהו שישן זמן רב – כל הזמן שהיה בבידוד, למעשה (ולא היה זה כמה שבועות כך מסתבר) – התעורר בו רעב שהוא יותר מרעב לארוחה הבאה, יותר מרעב לדיבור; התעורר בו רעב לקריאה של ספר, התעורר בו רעב לטיול בהרים, התעורר בו רעב… למשפחה, לחברים… לחיים עצמם.

בזווית החנות הוא הבחין בספר אחד, עזוב, שנח על הרצפה. מיותם, כאילו אותו שכחו בביזה. דניאל כמעט רץ אליו. הכריכה הייתה קרועה. בעמוד הראשון נרשם שם הספר: ההוביט.

"זה באמת אחלה ספר," אמר יעקב.

"שמעת על הסיפור של התרגום שלו?" שאל שמחה. "היו כמה טייסים שנפלו בשבי המצרי – "

אבל דניאל לא הקשיב להם. הוא פתח את הספר בהתרגשות ודפדף לעמוד הראשון.

בתוך חור באדמה חי הוביט. לא היה זה חור מלוכלך ומלא בתולעים; הייתה זו מאורה של הוביט ומשמעות הדבר – נוחות. היא הייתה בנויה כמו מסדרון ארוך עם חלונות שהיו כולם בצד אחד וצפו אל הנהר; והיו שם הרבה מזווים וחדרים למטריות וכורסאות. להוביט קראו בילבו בגינס, והוא היה הוביט מכובד מאוד. ההוביט האחרון שהייתם חושבים שיסתבך בהרפתקאות או דברים מפתיעים; והוא הרי לא סובל דברים כאלה.

זה היה בדיוק הסיפור הנפלא שהוא זכר. חיוך עלה על פניו. היה לו ספר! אחרי כל כך הרבה זמן (לא שבועות. אבל בטח לא שנים! חודשים אולי? אבל ישי אמר שלפני כמה חודשים מתו אחרוני המבודדים. אבל מצד שני אחרוני המבודדים לא מתו, כי הוא ושוביה היו מבודדים. אבל מה עם כל האנשים בתאים האחרים? שוביה אמר שהתאים האחרים ריקים. לאן הם יכלו להיעלם? ולאן נעלמו הרופאים?) היה לו משהו לקרוא. מקום אחר להיות בו.

לרגע הוא לא היה יכול לעשות שום דבר מלבד להתמלא באושר על זה שהוא נחלץ, נחלץ סוף סוף מהבידוד.

"הנה אתה," בקע קולו של שוביה את מחשבותיו של דניאל. שוביה נכנס לחנות הספרים בגבה מורמת. "איזה בלגן, הא?" אמר בגיחוך. "בטח כבר לפני חודשים אנשים השתמשו בכל הספרים שהיו פה בתור חומר בעירה."

"אוי, אל תדבר ככה," אמר יעקב. "זה נורא, לשרוף ככה ספרים."

"שמע, נראה כאילו סוף העולם הגיע," ענה לו שמחה. "אני לא חושב שאפשר ממש להאשים מישהו אם הוא עשה את זה…"

שוביה זרק אל דניאל כמה בגדים. דניאל תפס אותם. הייתה שם חולצה כחולה ככה, עם שרוולים קצרים, ומכנסי ג'ינס.

"מצאתי את אלה זרוקים באחד הפחים," אמר שוביה בעליזות. "כנראה הם של מותג כל כך גרוע שאף אחד לא טרח לבזוז אותם." הוא פרץ בצחוק שהדהד בחנות הספרים הריקה. הוא השליך זוג סנדלים על הרצפה לפני דניאל. "ואלה קצת קרועים, אבל אתה תסתדר."

דניאל בחן את הבגדים בעין ביקורתית. "אני לא לובש… ג'ינס," אמר לבסוף.

"אתה תלבש ג'ינס!" צעק שוביה. "לעזאזל אתך, אני זוחל בתוך פחים להשיג לך בגדים כדי שלא תלך לי חצי עירום עם כותנות ואתה מתלונן כי האופנה לא מוצאת חן בעיניך? הגיע הזמן שתקלוט איפה אתה נמצא! זה סוף העולם, דניאל, סוף העולם, ואתה תלבש איזה בגדים שאתה תצליח למצוא בדרך!" הוא התנשם, פניו סמוקות.

"אני אלבש את הבגדים," ענה דניאל בקול חלוש. "רק אמרתי… שאני לא לובש ג'ינס בדרך כלל." הוא הרגיש מטופש כשאמר את זה.

שוביה גלגל את עיניו. "בכל אופן, ציצית לא מצאתי כאן," הוא אמר. "קשה לי להאמין גם שאמצא כאן. אנחנו צריכים ללכת לבזוז שכונות מגורים בשביל זה," הוא אמר בגיחוך. הוא צעד עוד פנימה אל תוך החנות, ונעמד קרוב אל דניאל. הוא בחן את דניאל מקרוב, מעביר את עיניו על קווצות שערו השחור והפרוע. דניאל חש פתאום שלא בנוח. נשימתו של שוביה הייתה קטועה וקולנית. עיניו היו שטופות דם, ולשונו ליקקה את שפתיו המעוקלות בחיוך עקום.

דניאל פסע צעד לאחור. "אני… אני אלך להתלבש עכשיו," הוא אמר.

"תעשה את זה מהר," אמר שוביה. "אנחנו צריכים לדבר לפני שישי הזה יחזור." הוא אמר את זה בנימה אדישה, כמעט משועממת, אבל עיניו היו צרות וגבותיו זעופות.

דניאל אחז את הבגדים צמוד לגופו ויצא מחנות הספרים. הוא פנה שמאלה ונכנס אל מה שהיה פעם חנות בגדים (וכיום, חלל ריק וחשוך). שמחה ויעקב הסתובבו ושמרו על הכניסה בזמן שדניאל פשט את הכותונת. הוא עמד כך לרגע, עורו החשוף לאוויר מצטמרר קלות.

הוא לבש את הכותונת הזו כל זמן הבידוד שלו (לא כמה שבועות. כמה חודשים. אולי יותר). אולי בעצם החליפו לו כותונת מתישהו? הוא לא זכר. בהתחלה היו נותנים להם להתרחץ לפני שבת, אבל אז הפסיקו עם זה. בעצם הכותונת הזאת הייתה לו כמעט לעור שני. הוא זכר את הדוגמא שלה בעל פה (פרחים כחולים קטנטנים על פני השטח הלבן). הוא ידע איך היא מרגישה, כמעט כמו שידע איך מרגישה הלשון שלו בפיו.

משום מה, הרגיש לו מוזר להחליף אותה.

אבל הוא עשה את זה בכל זאת. הוא משך על עצמו את הג'ינס (שהיה, למרבה חוסר הנוחות, צר מדי ברגליים ורחב מדי במותניים), ולבש את החולצה. הוא הרגיש משונה. למעשה, הוא הרגיש כמו מישהו אחר.

הוא הסתובב אל יעקב ושמחה. "מה אתם אומרים?"

הם הסתובבו אליו ובחנו אותו. "הממ," אמר יעקב. "יש מה לשפר, אין ספק. מצד שני, תמיד היית מכוער."

שמחה צחקק. "אחרי שתסתפר ותסדר את הזקן," הוא אמר, "תיראה כמעט כמו יצור אנושי!"

דניאל חייך חיוך קלוש. הוא העיף מבט אל הכותונות שנחה על הרצפה. "מה לעשות… עם הכותונת?"

"תעזוב אותה שם," אמר שוביה בחוסר סבלנות ונכנס אל החנות הריקה. "מה נסגר אתך, בן אדם. כמה זמן לוקח לך להחליף בגדים!"

"אני… הייתי באמצע לדבר עם…"

"עם יעקב ושמחה?" לעג שוביה. "אז עכשיו תדבר איתי. כי לי יש דברים חשובים יותר לומר."

"מתנשא," מלמל שמחה, אבל נראה היה ששוביה מתעלם ממנו. הוא צעד אל תוך החנות. "אנחנו צריכים להחליט מה התוכניות שלנו," הוא אמר.

"התוכניות שלנו?"

"כן," אמר שוביה בחוסר סבלנות. "אני לא מתכנן לעקוב לכל מקום אחרי ישי הזה כאילו הוא המנהיג שלי או משהו רק כי הוא מעורה במתרחש ויש לו רובה. אני לא סומך עליו."

"הוא נראה לי… בחור בסדר," אמר דניאל, מבולבל. "הוא… הביא לנו אוכל…"

"הוא הביא לנו אוכל," חיקה אותו שוביה בלעג. הוא פרץ בצחוק. "דניאל, אני מחבב אותך מאוד, אבל אתה לא מאופס בשום צורה. פשוט תקשיב לי ותעשה מה שאני אומר, בסדר?"

דניאל הרגיש פתאום מאוד עייף. "…בסדר."

"נלך עם ישי לבינתיים," אמר שוביה. "אנחנו צריכים מזון, ואנחנו צריכים עוד מידע. אבל בהזדמנות הראשונה שתהיה לנו, אנחנו צריכים לקחת ממנו את הרובה."

"לקחת – "

"כן," אמר שוביה בקוצר רוח. "אנחנו חייבים נשק כדי להגן על עצמנו. ואי אפשר לסמוך עליו כל עוד הוא יכול לירות בנו בכל רגע."

דניאל שתק לרגע, חושב. "זה… נשמע הגיוני," הודה בסופו של דבר.

"יופי," אמר שוביה, בחיוך שבע רצון. "מייד אחרי זה, אנחנו צריכים להשיג מידע."

"מידע?"

"מידע!" אמר שוביה. "לאן הסוהרים שלנו הלכו? למה הם החזיקו בנו חודשים אחרי שנאמר לציבור שכל המבודדים מתו? למה הם בכלל החזיקו בנו מלכתחילה? אני לא חליתי במגיפה. אתה חלית במגיפה?"

מראות מעומעמים התדפקו על שמורות עיניו של דניאל – אביו צועק, איש בחליפת מנתחים ומסיכה ובידו מזרק ענקי – דלי מלא בקיא נח ליד דרגש –

"אני… אני לא יודע," הוא אמר חלושות.

שוביה עצם את עיניו בתסכול. "בכל אופן, יש פה המון דברים שלא מסתדרים," הכריז. "ואנחנו צריכים לגלות אותם. מי היה אחראי על כל המאסר הזה. ואיפה הוא נמצא עכשיו."

"למה אתה כל כך… רוצה לגלות את הדברים האלה?" שאל דניאל. "כלומר, נראה לי שאני בעיקר רוצה… להגיע הביתה."

"כי אני רוצה לנקום בהם!" צעק שוביה, ועיניו התלקחו באש. שיערו הארוך צנח על פניו, ממלא אותן צללים. "אני רוצה לנקום בהם על כל הסבל שגרמו לי, אני רוצה שהם ירגישו – שהם יידעו – "

"זה היה למען הבריאות של כולם," לחש דניאל. "הם שמו אותנו בבידוד בגלל המגיפה. הם דאגו לנו! הם האכילו אותנו כל יום, הם נתנו לנו מיטות… הם אפילו פתחו בשבילנו את הדלתות כשהם עזבו."

"הם דאגו לנו," לעג שוביה. "הם האכילו אותנו!"

דניאל עצם את עיניו. "אני לא מבין… למה אתה כל כך כועס."

שוביה חשף את שיניו. "בגלל הניסויים, כמובן!"

דניאל נרתע לאחור. "איזה… איזה ניסויים?"

שוביה טלטל את ראשו בתסכול. "לא יכול להיות שאתה כל כך מנותק עד שלא שמת לב לניסויים!" הוא נהם. "בשביל מה נראה לך שהחזיקו אותנו שם כל כך הרבה זמן? זה לא היה למען בריאות הציבור. זה היה בשביל האינטרסים המפגרים שלהם – הם ניצלו את ההזדמנות ואת הפאניקה של הציבור בשביל לעשות ניסויים אסורים בבני אדם – "

"אני…" לחש דניאל. "אני לא זוכר – " הוא גישש הצידה בידו, כמו מחפש אחר דבר מה.

"אני דווקא חושב שיש משהו בדבריו," אמר יעקב, מבטו חמור סבר. "אני חושב… אני חושב…"

"הנה אתם!"

ישי נכנס אל החנות, ונעמד מולם, ידיו על מותניו. "יופי, אני רואה שמצאתם בגדים," הוא אמר. "אני לא מצאתי שום דבר. הכל פה ריק. בואו נזוז."

שוביה הסתובב אליו, חיוך גדול עולה על פניו, ועיניו נחות על הרובה. "כמובן," אמר במתק שפתיים. "בואו נזוז."

הם יצאו מהחנות. ישי הוביל. שוביה הלך אחריו, ידיו נסגרות ונפתחות בתנועות תזזיתיות. דניאל, יעקב ושמחה הלכו מאחור, כרגיל. דניאל עוד סובב מדי פעם את ראשו לאחור, אל הכותונת המיותמת שנחה על הרצפה.

מאחר והמדרגות הנעות לא היו קיימות, הוביל אותם ישי אל המדרגות הרגילות, ליד המעליות. אחת מהמעליות הייתה פתוחה לרווחה, ובעדה נשקף פיר אפל. הם טיפסו במדרגות, ישי נושא את הנשק שלו לפניו בתנועה מתגוננת. כשהם הגיעו לקומה השנייה, הם נעצרו.

"עדיין שקט," לחש ישי אחורה, "אבל כדאי שלא נקים סתם רעש מיותר. זו הקומה של האוכל. בואו נראה אם נשאר פה משהו או שגם פה בזזו הכל."

הם יצאו אל הקומה. מולם, דוכן היודאיקה נח מנופץ. שברי חרסינה היו פזורים על הרצפה. מצד ימין חנות הממתקים הייתה ריקה ואפלה.

הסיור בקומה הזאת היה קצר יותר. שוביה גרר אתו את דניאל כדי שלא ישקע במחשבות. ישי כיוון את הרובה לכל מקום אליו הלך. לרוע מזלם, הכל היה ריק. אפילו טיפת אוכל לא נותרה בכל הקומה.

"טוב," אמר ישי. "אין ברירה אלא לעלות למעלה."

הוא הוביל אותם חזרה אל המדרגות.

"אם לא נמצא כלום גם למעלה," אמר שוביה בלחש לדניאל, "נעזוב מייד. המקום הזה ריק ומיותר. אנחנו צריכים למצוא מקום שיש בו אנשים. אולי המדרחוב, היה נשמע מישי שיש שם חיים."

"אולי הוא לא ירצה… שנלך למדרחוב," אמר דניאל. התפידנית הטלטלה על גבו כשטיפס במדרגות. ביד אחת הוא החזיק את הספר, וביד השנייה במעקה. המעקה היה מכוסה באבק ובאפר.

"אני לא שואל אותו," אמר שוביה בעצבנות. "ואני בכלל לא מעוניין שהוא יבוא איתנו. אני לא סומך עליו." הוא פרץ בצחוק והתחיל לדלג במדרגות שתיים שתיים. ישי קרא לו להיות בשקט.

דניאל טיפס במדרגות לאט. הסיור בתחנה מרכזית גרם לו להרגיש… כאילו הוא משיל שכבות. כמו שהשיל את הכותונת מעליו. זכרונות התדפקו על סף מחשבתו – זכרונות שזמן רב היה כלואים בתא קטן ואפל. דברים עליהם לא חשב כבר הרבה זמן.

געגועים.

"אתם יודעים," הוא אמר ליעקב ושמחה, "בעצם אף פעם לא פגשתם את המשפחה שלי."

"לא," הודה יעקב. "אתה חייב להזמין אותנו לאיזו שבת."

שבת…

דניאל לא ידע כמה זמן עבר מאז שהוא עשה שבת נורמלית. שבת אמיתית, כזו שבה אבא מברך את הילדים אחרי שלום עליכם, כזו שבא רוקדים יחד בתפילה, עוצרים לפטפט מחוץ לבית הכנסת, יושבים יחד בישיבה ושרים… ראש הישיבה עומד מעל הבמה ודורש על פרשת שבוע, הילדים של הר"מים מסתובבים בחיוך עם שיניים בולטות בין ספסלי בית המדרש… מפות לבנות מכסות את הכל… סיבוב בשכונה בלילה, מפגש עם החבר'ה בכיכר. סעודת שבת בת שלוש מנות, חולצת שבת לבנה ומכופתרת…

כל מה שהיה לו בבידוד היה התא הקטן, ואותה ארוחת הערב כמו תמיד. הוא היה מקדש על האוכל (לפעמים אפילו לחם לא היה לו, אבל הוא הרגיש שאי אפשר להכניס שבת בלי קידוש). הוא היה מתפלל לבד, שר בזיופים נוראיים (בשלב מסויים הוא החל גם על התפילה הזאת להדפק עם השכן מהתא שלידו – שוביה? – כדי להרגיש, לפחות מעט, שהוא לא מתפלל לבד). הוא היה אומר לעצמו דרשות פרשת שבוע, מנסה לעקוב אחרי סדר השבתות (אבל זה בכלל לא היה כמה שבועות אז הוא כבר בכלל לא יודע איפה הוא עומד. והוא בכלל חשב ששבת שעברה הייתה פרשת שלח לך, אבל גם ישי וגם שוביה חשבו שעבר הרבה יותר זמן – )

כמובן, מהרגע שארבעת חבריו הצטרפו אליו בתא, השבתות היו קלות יותר. לא תמיד כולם הגיעו לשבת, אבל אלה שהגיעו היו שרים ורוקדים אתו, מרכלים סביב השולחן, אומרים דברי תורה. הייתה לו אפילו חברותא עם תומר – הם למדו ביחד בשבת בצהריים –

"דניאל, בוא כבר!" צעק שוביה. דניאל התנער משרעפיו וראה שהוא עדיין על המדרגה החמישית, בעוד ששוביה וישי כבר הגיעו לקומה השלישית. ישי שוב היסה את שוביה, שבתגובה פרץ בצחוק שהדהד במדרגות.

דניאל, יעקב ושמחה מהרו לעלות למעלה.

"טוב," אמר ישי. "פה בגדול יש הרבה מקומות להסתתר, אז תזהרו ממארבים. יש פה את כל החנייה הגדולה, והקומה ארוכה לשני הכיוונים."

"אז לאן נלך קודם, המפקד?" אמר שוביה בחיוך עקום. ישי העווה את פיו לשמע הלעג בקולו. "נלך שמאלה," הוא אמר. "אני יודע שיש בתחנה מרכזית אנשים, ואם לא מצאנו אותם בקומות התחתונות זה רק בגלל שקשה מדי להגן עליהן. בקומה הזאת בטוח יש מישהו."

הם נצמדו לקיר, עוברים ליד שורת המעליות ואז לצד החלונות הגדולים של התחנה. דניאל השקיף החוצה אל תחנת הרכבת מתחתיה היה כלוא. החלונות היו מלוכלכים (או שזה פשוט היה האוויר?), אבל משהו בו התכווץ למראה המבנה.

הם חצו את שורת קופות המודיעין, ואז נעצרו.

מולם עמד נער. הוא היה יחף, לבוש בחולצת טריקו מלוכלכת עם צווארון גזור. היה לו שיער בלונדיני פרוע וקוביות בשיניים.

הוא החזיק רובה וכיוון אותו לעומתם. "עצרו מייד וזרקו את כלי הנשק," אמר. "אתם מוקפים."

צחוקו המתגלגל של שוביה גרם לנער להסס טיפה. שוביה צחק וצחק, דמעות מבצבצות בזוויות עינו.

"מה כל כך מצחיק?" שאל הנער בהתרסה.

שוביה טלטל את ראשו. "אתה," הוא ענה, בגיחוך מתנשא. "אף פעם לא חשבתי לעצמי שמה שאני אתקל בו בסוף העולם… יהיה ילד מנוזל שמאיים עליי עם רובה!" הוא שוב פרץ בצחוק.

נראה היה שהנער מתעצבן. שפתו התחתונה רטטה, והוא דרך את הרובה. "תזרקו. את. הנשק."

ישי לא מיהר לוותר על הרובה שלו. "תקשיב לי, גבר, אני לא עומד – "

שלושה נערים הגיעו בריצה והתייצבו מאחורי הנער עם הקוביות. שלושתם החזיקו רובים גם כן.

"טוב, בסדר," נכנע ישי. "לעזאזל."

הוא הניח את הרובה על הרצפה.

דניאל בחן את ארבעת הנערים. כולם היו נראים בערך בני אותו גיל – שש עשרה אולי? לאחד מהם כבר הייתה התחלה של זקן, לשאר היו שפמי בר מצווה מפוארים. הבגדים של כולם נראו כאילו עברו עליהם זמנים קשים – הם היו מלוכלכים מפיח, אבק ודם. אחד הנערים לבש חולצה מכופתרת (כמה מהכפתורים היו חסרים) והיו לו פאות דקות.

"אין צורך בפאניקה," אמר שוביה בשלווה, כאילו לא מכוונים כלפיו ארבעה רובים. "לא באנו כדי לפגוע בכם או לשדוד אתכם."

הנער המוביל צמצם את עיניו. "אז למה באתם הנה?"

"אנחנו ניצולים מגבעת שאול," אמר שוביה בחלקות לשון. "אני מניח ששמעתם על השריפה."

ישי פתח את פיו, אבל שוביה סימן לו בידו. הוא המשיך לדבר, "שמענו שפה יש אוכל, ואנשים טובים. לכן החלטנו להגיע לכאן."

הנער ליקק את שפתיו. "שמענו על השריפה," הודה. הוא העיף מבט אל חבריו. "ניקח אתכם אל הרב שאול. אם הוא יסכים, תוכלו להשאר כאן איתנו. אם לא, תצטרכו לעזוב מייד."

"נשמע הוגן," אמר שוביה בנימה מרגיעה, פורש את ידיו הריקות. "קחו אותנו אל הרב שאול."

ישי גלגל את עיניו.

הנער עם הפאות הרים את נשקו של ישי מהרצפה. הנער המוביל הוביל אותם, ושאר הנערים הקיפו את החבורה. נשקיהם עדיין מכוונים.

כשהם התקרבו אל המקום בו הייתה בעבר החנות של דברי שיר, דניאל התחיל לשמוע קולות לימוד.

"אם העני עומד בחוץ ופושט את ידו – "

"רש"י פה בעצם אומר שפעולת ההוצאה מורכבת משני שלבים: עקירה והנחה – "

"זה בכלל לא הגיוני מה שאתה אומר! הרי אם לזה הם התכוונו הם היו צריכים לומר מלכתחילה – "

עיניו של שוביה נפערו. "מה קורה פה?"

"ברוכים הבאים," אמר הנער המוביל בגאווה, "לישיבת ירושלים האחרונה."

החלל שהיה פעם חנות ספרי הקודש היה מלא בנערים בגילאים שונים, הגדולים שבהם נראו בני עשרים; הם ישבו על הרצפה, על כסאות, על שולחנות, ספרים בידיהם, והיו עסוקים בלימוד נמרץ.

"אנחנו החלוצים לפני המחנה," המשיך הנער, שנראה שגאוותו במתרחש כמו דירבנה אותו להסביר. "כולם עזבו את ירושלים, אבל אי אפשר שיפסיקו ללמוד תורה בעיר הקודש."

"זה מדהים," אמר שוביה. "כל הכבוד לכם!"

ישי נחר בבוז. "אני בטוח שזה עוזר מאוד לירושלים שאתם לומדים כאן," הוא אמר. "מה, אולי בגלל זה נפסקה המגיפה!"

"אוי, תשתוק," אמר שוביה בקוצר רוח.

הנערים הובילו אותם על פני בית המדרש המאולתר. כמה מהלומדים הציצו בהם בסקרנות גלויה. הם התקדמו אל בית הכנסת של התחנה המרכזית, והנער המוביל לקח אותם אל חדר עזרת הנשים. הוא פתח את הדלת והציץ פנימה. "הרב שאול! מצאנו זרים."

"תכניסו אותם," אמר קול נעים שנשמע סובל מכאבים.

שוביה, ישי ודניאל הוכנסו פנימה. בקצה החדר ישב אדם על כמה שמיכות. היה לו זקן שחור ארוך, והוא אחז בספר לבן בידיו.

לא היו לו רגליים.

"כל הכבוד על הערנות, בניה," שיבח הרב את הנער המוביל. הוא הרים את עיניו אל שוביה, ישי ודניאל. "שבו בבקשה, וספרו לי מי אתם," אמר.

דניאל וישי התיישבו. שוביה נותר עומד.

"קודם כל אני חייב לומר שאני שמח לראות שעוד נותרו עובדי ה' בירושלים," אמר שוביה. ישי שוב גלגל עיניים.

הרב שאול חייך מעט. "קול תינוקות של בית רבן ערב בפני הקב"ה," אמר. "גם בעת צרה ומצוקה זו."

"אני מסכים," אמר שוביה. זוויות פיו רטטו. "אנחנו פליטים מגבעת שאול," הוא המשיך. "שמענו שפה בתחנה מרכזית יש מחסה, ומזון, ולכן הגענו הנה."

"ובכן," אמר הרב שאול. "אנחנו מנהלים פה ישיבה. הצעירים האמיצים שכאן מהווים חוד החנית של לימוד התורה בירושלים." הוא נאנח. "אני מניח שאנחנו יכולים לארח אתכם כאן, אבל לא לזמן ארוך. אלא אם כן, כמובן, תרצו להצטרף לישיבה."

שוביה העיף מבט אל ישי. "אני חושב שבנושא הזה אנחנו מסכימים שלא," הוא אמר. "אבל נשמח להנות מהכנסת האורחים שלכם."

"אני רוצה רגע להבהיר משהו," אמר ישי, בכעס מה. "אתה אספת הנה את הילדים האלה – הבאת אותם הנה אל לב הסכנה – "

"הרגע," אמר הרב שאול בנימה חמורת סבר. "כל ילד שנמצא כאן, נמצא כאן באישור של ההורים שלו. יש לנו כאן מספיק נשק כדי להגן על עצמנו, ולצערי גם מספיק נסיון בשימוש בו." הוא נאנח שוב. "אתה יכול לא לאהוב את הרעיון של מה שאנחנו עושים כאן; אבל אנחנו מנסים, בדרכנו, לקדם במשהו את העולם הזה. אני מקווה שגם אתה, בדרכך, מנסה זאת."

ישי לא ענה.

"טוב!" אמר הרב שאול, בנימה מעודדת יותר. "ילדים, תביאו לאורחים שלנו משהו לאכול. אתם מוזמנים," פנה שוב אל שוביה וחבריו, "ללמוד בבית המדרש שלנו, כמובן. הרובה שלכם יישאר אצלנו," אמר, כמצטדק, "אבל כשתרצו לעזוב אותנו נחזיר לכם אותו. אלה אמצעי זהירות, אתם מבינים."

"כמובן," אמר שוביה. "תודה רבה לך."

הרב שאול הרים את ידו, כדוחה את המחמאות.

בניה הוביל אותם החוצה. הוא פטפט וסיפר דברים על עצמו ועל הישיבה, אבל דניאל לא הקשיב. מראה רגליו החסרות של הרב שאול היה לנגד עיניו.

כלומר, הוא ידע שמשהו רע התרחש בעולם. הוא לא נטה לחשוב על זה בזמן שהיה בבידוד, אבל כבר כשיצאו החוצה היה אפשר לראות שזה לא אותו עולם ממנו בודדו. השמיים האפורים, האוויר הכבד. האדמה המכוסה. ילדים עם נשקים… תחנה מרכזית הרוסה וריקה.

אבל לראות את הרב שאול, בלי רגליים, היה מראה מטלטל.

משהו רע קרה בעולם. משהו רע…

והוא היה כל הזמן הזה לכוד מתחת לאדמה.

"יעקב," הוא אמר בקול שקט. "אתה חושב שהמשפחה שלי בסדר?"

יעקב שתק. "אני לא יודע, דניאל," הוא הודה. "נראה… נראה שהכל התבלגן בזמן שהיינו בבידוד."

שמחה הנהן. "אתה זוכר את בית המדרש של הישיבה, דניאל?"

דניאל אכן זכר. הוא זכר את המקום הקבוע שלו, את בוקסת הספרים המסודרת (לפרקים), שהכילה לצד הגמרא והרמב"ם את פו הדוב; את שמואל שהיה יושב לידו, עם כוס הקפה הנצחית, לומד בלילה עד שהיה נרדם על הספר; את הרב שלמה מקדמת בית המדרש, תמיד צועק בסדר בוקר, ידיו המאוגרפות מכות על הסטנדר ולידו טור של תלמידים עם שאלות, חוששים להפריע את לימודו…

"רוצה ללמוד משהו?" שאל שוביה את דניאל, מפריע את מחשבותיו. דניאל ניער את ראשו. "מ… מה?"

"קדימה!" אמר שוביה בחיוך. "אחרי כל כך הרבה זמן שאנחנו חברותא לשחרית מבעד לקיר, הגיע הזמן שנלמד משהו ביחד!" הוא פרץ בצחוק.

"אממ, טוב, בסדר," אמר דניאל. הוא ושוביה התיישבו על אחד הספסלים מול דברי שיר. דניאל הציץ אל חניית האוטובוסים; היא הייתה חשוכה וריקה.

שוביה חיטט בתרמיל המהוה שנשא עימו, ושלף בחדוות ניצחון ספר קטן וממורטט. "אהה!" הכריז. "הדבר הנפלא הזה שמר על השפיות שלי בבידוד." צחוקו התגלגל.

דניאל הסתכל. זה היה ספר 'שיחות הר"ן'.

"רבנו הקדוש," אמר שוביה בהערצה וליטף את הספר. "בלעדיו אני לא יודע איך הייתי שורד את זה."

"איך… איך נתנו לך לשמור על הספר?" שאל דניאל חלושות. "לי… בקושי הסכימו לשמור על התפילין."

"התעקשתי," אמר שוביה בפשטות ובחיוך רחב. הוא פתח את הספר והחל לדפדף. "הנה, תראה. רבנו מדבר על המצב שלנו, בפירוש. התורה הזאת מאוד חזקה אותי בבידוד!"

הוא התחיל להקריא:

"רֹב הַדּוֹקְטוֹרִים הַמְּצוּיִים בִּמְדִינָתֵנוּ, אֲשֶׁר רֻבָּם אֵינָם יוֹדְעִים בֵּין יְמִינָם לִשְׂמֹאלָם, וְהֵם רוֹצְחִים מַמָּשׁ וְהוֹרְגִים נְפָשׁוֹת בְּיָדַיִם ח"ו, צָרִיךְ לִבְרֹחַ מֵהֶם כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, לְבַל יָמִית עַצְמוֹ, אוֹ הַחוֹלֶה שֶׁמּוֹסֵר לָהֶם בְּיָדַיִם ח"ו. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁסּוֹמֵךְ עַל דּוֹקְטוֹרִים גְּדוֹלִים הוּא סַכָּנָה גְּדוֹלָה מְאֹד וְרָחוֹק מִן הַחַיִּים, מֵאַחַר שֶׁנָּפַל בְּיַד הַדּוֹקְטוֹר."

הוא פרץ בצחוק. "אתה מבין, דניאל? רבנו כבר אז ידע שצריך להתרחק מהרופאים כמה שרק אפשר." בעודו צוחק שערו נפל על פניו, מכסה אותן בצללים. מבט רעב עלה בעיניו. "אבל," הוא לחש. "אוי לו לדוקטור שייפול בידיי, דניאל. איך אמר רבנו? סכנה גדולה מאוד…" הוא שוב פרץ בצחוק.

הוא הקריא לדניאל עוד כמה פסקאות מהספר, אבל דניאל לא באמת הקשיב לו. הוא גם לא באמת הקשיב לילדים הדנים ביציאות השבת, ולא הקשיב לישי שקיטר מסביב. גם כשהתיישבה כל הישיבה להתפלל ערבית, ולאכול ארוחת ערב (לחם ושעועית מקופסאות שימורים), דניאל לא ממש היה שם.

הוא חשב על המשפחה שלו.

הוא לא עשה את זה הרבה זמן. כלומר, תמיד היה לו ברקע איזשהו געגוע הבייתה. אבל למעשה, רוב הזמן בבידוד הוא התעסק רק בפעולה הבאה. לקום בבוקר. לשלוח יד אל המשקפיים. לנטול ידיים. להתפלל. לאכול. לבהות בקיר. לחכות לארוחה הבאה. יותר מזה כבר היה מסוכן, יותר מזה כבר גרם כאב.

הוא העדיף לא לחשוב.

אבל עכשיו צפו ועלו במחשבתו פניהם של הוריו… אביו, חיוכו המנחם וידיו הגדולות מחבקות אותו, לוחש לו 'יהיה בסדר'… אמו, פניה המודאגות תמיד, מבקשת לברר 'מתי נוכל לבוא לבקר אותו?!' פניהם של אחותו הגדולה ושל אחיו הקטנים, אותם לא ראה בכלל טרם נכנס לבידוד…

פניהם של הרופאים במסכות שגררו אותו מטה מטה במדרגות… מטה מטה אל החושך האפל מכל, אל דלת הברזל, אל הכלא שאין שני לו…

הוא המשיך להרהר כל אותו הערב. הוא לא שם לב כשבניה וחבריו ניסו לדבר אתו, הוא לא שם לב כשיעקב ושמחה נעלמו להם, הוא לא שם לב כאשר הנערים הציעו עבורו שמיכה (כולם ישנו בחנות שהייתה פעם מיועדת לציוד לטיולים).

דניאל נשכב על השמיכה. מה נותר לו? מה נותר לו אחרי שכל העולם התרסק, והוא אפילו לא היה חלק מזה?

ישי ישב לידו. הוא חיבק את התרמיל שלו. דניאל תהה פתאום על מה הוא מהרהר. אולי גם הוא מהרהר על המשפחה שלו? מה קרה להם?

דניאל הניח את חפציו למראשותיו. תפידנית, שהכילה תפילין ושבר של מראה. ספר חבוט של ההוביט, חסר כריכה.

אולי זה יעודד את ישי, חשב. ספרים, כידוע, זו בריחה מעולה מהמציאות.

"היי," הוא לחש לישי. "תראה מה מצאתי למטה בצומת ספרים." הוא נופף מולו בספר.

ישי נתן בו מבט שהיה ספק מאוכזב, ספק משועמם, ספק מיואש. "אין לך כלום ביד," אמר.

דניאל התבונן בידו, וראה שאכן היא ריקה. הספר לא היה שם; אולי לא היה מעולם.

הוא נשכב על השמיכה, ולראשונה מזה הרבה זמן, התחיל לבכות.