יוסף

אתם יודעים, דברים כאלה לא מתחילים בסמטאות אפלות, בבחורים עם קפוצ'ון ובפיסות מתכת חלודות. הו לא, הם מתחילים בבית גדול ומואר עם ספות כחולות חדשות וילד שמשחק בכדור ובטעות שובר את פסלון החרסינה של סבתא ואז אמא צועקת עליו ואפילו מרימה יד כאזהרה, ובסוף מתיישבת בעייפות על הספה ואומרת מה ייצא ממך יוסף, מה ייצא ממך

והשאלה הזאת רודפת אחריו לכל מקום שהוא הולך, וכל דבר שהוא מנסה לשלוח אליו את ידו נכשל. הוא מנסה לשחק בכדורגל אבל איכשהו תמיד יוצא שהכדור שהוא בועט מגיע לידי הקבוצה השנייה, והוא אמנם לא האחרון שנבחר לקבוצה אבל הוא בהחלט לא מהראשונים. והוא מנסה להקשיב בשיעורים למרות שזה משעמם אבל פשוט לא הולך לו במבחנים ואז אבא כועס. מה יהיה אתך יוסף, לאן אתה חושב שתגיע אם תמשיך לרחף ככה בשיעורים, למה אתה לא כמו האחים הגדולים שלך, איך יצא לי כזה שליימזל?

מה ייצא ממך ואיך יצא לי, אם היו שואלים את יוסף מהן שתי השאלות הגדולות של חייו אלא השאלות שהוא היה רושם. אבל כמובן שאף אחד לא שואל את יוסף כלום כי אף אחד לא מייחס ליוסף יותר מדי חשיבות. כלומר הוא לא מצטיין בשום דבר וגם כשהוא מנסה להצטיין בלהפריע לא הולך לא כל כך, בשלב מסויים המורים כבר לא מתעצבנים עליו אלא פשוט עושים את הפרצוף המיואש הזה של 'יואו אני ממש זקוק לקפה שלי מתי ייגמר כבר השיעור', והייאוש הזה מלווה אותו לכל מקום.

הוא מנסה, מה הוא לא מנסה. הוא מנסה להבחר לוועד כיתה אבל לא מצליח והוא מנסה לצייר שלטים לחודש אדר אבל הכל יוצא עקום תחת ידו. בתחרויות ריצה הוא תמיד מהממוצעים ועד שהוא אזר אומץ להבריז לים באמצע יום הלימודים הוא גילה שהייתה שביתה.

ובכן הוא מסתובב לו בעולם ואף אחד לא שם לב אליו במיוחד וגם אם כן זה רק כדי להתייאש ממנו או להתאכזב ממנו או להתבאס שדווקא הוא נמצא שם ולא מישהו אחר. ומתישהו בכיתה י' החבר'ה יושבים ומדברים על אלומנטיקה, ויוסף נזכר איך יצחק היה תמיד שורף פיוטר כדי להיות הכי תותח שאפשר בכדורגל (היום הוא כבר לא משחק כדורגל, החליט להיות צדיק פתאום). ויוסף אומר לעצמו אולי האלומנטיקה תהיה הפתרון, אולי אם אני אוכל לשרוף פיוטר או בדיל או פלדה, אולי סוף סוף אנשים יסתכלו עליי בהערכה, יאמרו, הנה אדם שיודע לעשות משהו, הנה אדם ששווה משהו.

אז הוא עובד בקיץ כמו חמור מזיע את נשמתו בגננות ואז ממלצר בשבת, והוא חוסך אגורה לאגורה ואז הולך לאיזה מכון מאובק בשביל בדיקה שמחזירה לו אחרי כמה ימים תוצאה שלילית.

אנחנו מאוד מצטערים, כתוב במכתב, אבל אלומנטיקה זה עניין גנטי ולפעמים פשוט אין, פשוט אין ואין מה לעשות. הכסף כמובן לא יוחזר על פי איזה סעיף באותיות הקטנות של המסמך שהוא חתם עליו, וכך יושב לו יוסף ומרגיש שהעולם כולו מזלזל בו.

אתה כלום, אתה אפס, זה לא רק אבא ואמא והחברים והמורים אומרים, הד.נ.א שלו אומר לו את זה, אתה לא מסוגל לעשות שום דבר מיוחד, שום דבר מיוחד.

ואת החודשים הראשונים של כיתה יא הוא לא מבלה בכלל בבית הספר, וגם לא בבית, רק הולך ומחפש את עצמו בעולם. אבא ואמא כבר לא מתייאשים ממנו אפילו, הם כבר לא מצפים ממנו לכלום, והוא נודד בעולם בין חוות ורחובות. הוא מנסה לעזור בחוות אבל אפילו הכבשים לא אוהבות אותו, והוא מגיע לכמה רחובות בתל אביב שהוא מעולם לא חשב שיסתובב בהם וכמה אנשים מרביצים לו ושודדים אותו.

ובכן הוא יושב לו באיזה רחוב צדדי והמכנסיים שלו נרטבות מאיזו שלולית של ביוב ודם זולג מהפצע שמעל הגבה שלו ואין לו כסף ואין לו כלום והוא משעין את הראש אחורה ואומר, אולי די. אני כל כך מתאמץ, אני כל כך מנסה, אבל העולם מבהיר לי פעם אחר פעם שזה מיותר, שאין לי סיכוי.

אולי פשוט לעצום כאן עיניים וזהו.

ורגע לפני שהוא מתייאש הוא רואה בזווית העין איזה פתק על הרצפה והוא מרים אותו ורשום שם משהו על שירותי המלורגיה דיסקרטיים, יתדות בייבוא אישי מחו"ל, ופתאום הוא מרגיש שהוא מחזיק את גורלו בידו

כי הרי מה זו המלורגיה, כולם יודעים מה זו המלורגיה ושזה דבר נורא ואיום ושזה מיוצר במפעלים סיניים שמחריד רק לחשוב על מה קורה שם. ואמנם כל הכלכלה המערבית בנוייה על מפעלים סיניים שמחריד לחשוב מה קורה בהם אבל המלורגיה זה מין קו אדום, גם ידוע שזה משפיע על המוח בצורה בלתי הפיכה ובכללי כשאנשים מזהירים מפני דברים אז המלורגיה נמצאת איפשהו בתווך שבין סמים לרצח מבחינת הטאבו עליה.

אבל מה יש לו להפסיד, מה יש לו להפסיד, ובלילה הוא גונב כסף מהארנק של אבא ונוסע לכתובת שהייתה רשומה על הפתק והוא מגיע לחדר אפל מלא בריח של עשן עם מוזיקה מגעילה שמתנגנת מרמקול ישן, והוא מחביא את הכיפה בכיס כי הוא מרגיש שזה לא מקום שמישהו דתי אמור להגיע אליו.

ויש שם בחור עם קפוצ'ון ועיניים אדומות שלועס משהו ומסביר לו על מחירים ועל אפשרויות ועל נתינת פרטים מזהים, ויוסף מסכים להכל וחותם ומשלם ואחרי כמה שבועות מגיעה אליו בדרך לא דרך חבילה קטנה ובתוכה יתד פלדה קטנה וחלודה. והוא חושק שיניים מול המראה בשירותים ונועץ את היתד בכתף שלו וזה כואב, הו כמה שזה כואב, זה שורף דרך כל הוורידים שלו

ובלילה יש לו חלומות מוזרים והוא שומע לחישות נוראיות ונדמה לו שהוא לעולם לא יישן בשלווה שוב. אבל אחר כך הוא בולע בקבוקון עם פלדה והוא יכול לשרוף אותה, הוא יכול לשרוף אותה, האלומנטיקה בוערת לו בבטן כמו סוד מהשטן והוא יכול לראות קווים כחולים חוצים את העולם.

אז מה הוא עושה הוא מתחיל להתאמן בלילות לקפוץ בין בניינים, כשהוא הולך בסופר הוא דוחף עגלות שעומדות לו בדרך, כשהוא עושה טסט הוא משתמש בפלדה כדי להרחיק הולכי רגל מהכביש. ופתאום הכל מצליח לו, אפילו בבית הספר אנשים מתלהבים מהיכולת שלו, והוא מרגיש שהוא עולה על מסלול שהוא אף פעם לא זכה לעלות עליו.

פתאום אנשים שמים לב אליו, פתאום הוא מצליח להקשיב בשיעורים, ואמנם בלילות יש לחישה טורדנית במוחו אבל הכל בסדר כי פתאום יש לו משמעות, יש לו נוכחות, בהכתרה הוא אפילו מקבל תפקיד חשוב ומשתמש בדחיפת פלדה תוך כדי ההצגה וכולם נדהמים.

אחר כך אבא שלו לוקח אותו לשיחה ואומר לו, יוסף, אני מודאג יוסף, אני מודאג מהסיפור הזה של הפלדה. ויוסף אומר לו במעין התרסה, מה קרה, פעם אחת מצליח לי אז אתה ישר נבהל, ואבא אומר, לא מה פתאום פשוט ראיתי את המכתב ההוא ממכון האלומנטיקה ואני יודע שקיבלת תשובה שלילית.

ולרגע עולמו של יוסף מתערער, ואבא ממשיך ואומר, תשמע יוסף אני חושב שאתה אולי עושה דברים לא בסדר, שמעת פעם את המילה המלורגיה, זה דבר נורא ואיום ונערים מסתבכים בדבר הזה, ויוסף אומר לא לא מה פתאום, פשוט המכון הזה היה דפוק אחרי זה הלכתי למכון אחר והבדיקה שלהם הייתה יותר מדוייקת. ואבא שותק אבל יוסף יודע שהוא עדיין חושד בו.

ובכן החיים עולים על מסלולם וכיתה יב' מתקדמת בעוז ויוסף הולך ונהיה במרכז החברה והכל מתקדם היטב. לפעמים בזמנים של עת רצון או נגיד בתפילה של יום כיפור הוא מרגיש את היתד בוערת לו בכתף, והמשקל של החטא הזה רובץ לו על הלב, אבל בשאר הזמן הוא מדחיק אותו יחד עם הלחישות בראשו כי הרי עכשיו החיים שלו טובים, האם זה לא שווה את זה?

אבל אז הוא מתחיל ללמוד בישיבה ונראה שאפילו אבא שלו קצת מרוצה כי מי חשב שיוסף יגיע לישיבה, לפעמים יוסף מרגיש שאבא שלו מודה לקב"ה כל בוקר על זה שליוסף עדיין יש כיפה על הראש, אז יוסף הולך לישיבה ופתאום הוא דווקא מגלה טעם מתוק בתורה, והוא מוצא את עצמו נשאב אל תוך כל העולם הזה והוא אפילו מגדיל את הכיפה ולומד רמב"ם יומי בחזרת הש"ץ.

אבל ככל שהזמן חולף הוא מרגיש כמה הוא עושה שקר בנפשו, איך הוא יכול ללמוד תורה ללמוד מוסר להתיימר להיות אדם טוב בעולם הזה כשנעוץ לו החטא בכתף, כשזורמת בעורקיו האלומנטיקה שנגנבה מאדם אחר, כשכסף הדמים שלו מסתובב לו בעולם.

אבל מה יעשה, מה הוא יכול לעשות, היתד הזאת הרי הייתה השער שלו לעולם, הדרך שלו לחיים טובים יותר. והוא נהיה מוטרד ומופנם והוא מתחיל להסתובב בלילות עוד ועוד לקפוץ בין מבני הפנימיות הנמוכים של הישיבה ולהתלבט ולהתלבט ולצעוק לאבא שבשמיים שיעזור לו.

ובכן הוא מתחיל לאחר לתפילות בבוקר ולהגיע טרוט עיניים לסדר עם כוס קפה ביד ובטן רעבה שלא אכלה ארוחת בוקר. ולפעמים הוא נרדם בסדר צהריים על הספר, והוא מרגיש איך הוא הולך ונסוג ואיך הכל הולך ומתפרק לו אבל הוא לא יודע מה לעשות.

ואז בוקר אחד כשהוא נכנס לפינת הקפה בעיניים אדומות הרב שמעון מחכה לו שם ואומר לו, יוסף רציתי לדבר אתך יוסף, ויוסף חרד פתאום למרות שאין סיכוי שהרב שמעון יודע שיש לו יתד.

והרב שמעון אומר לו, יוסף, אני יודע כמה זה מדהים לשרוף מתכת ואיזו התרגשות עולה בך כשאתה רואה את הקווים הכחולים ומזנק לאוויר, כמה שנים אתה כבר שורף פלדה? ויוסף אומר בזהירות, מאז השביעית, עשיתי אז בדיקה וגילו שאני יכול לשרוף פלדה, והרב שמעון מהנהן ואומר, כן כן אני מכיר את המכונים האלה.

הוא נראה מהסס טיפה, ואז שלמה נכנס כדי להכין לעצמו קפה אז הרב שמעון ויוסף מחכים בסבלנות שהוא יגמור וייצא ואז הרב שמעון ממשיך ואומר בקול יציב תשמע יוסף, אתה פוגע בעצמך, זינוקי פלדה זה טוב ויפה אבל אתה זקוק לשינה, אתה לא יכול לחיות מהאוויר. תראה אתה למדת כל כך טוב בתחילת שנה, אבל עכשיו אתה הולך ומתפרק, אתה יכול לשים לזה גבול. נגיד להקציב לעצמך שעות, לדחוף פלדה רק בהפסקת צהריים, משהו כזה. והוא מסתכל על יוסף ברוך ואומר לך, מה יש לך יוסף אני יודע שאתה מסוגל לגדולות, יש לך ראש מעולה, רק תעזוב את כל השטויעס האלה ואני יודע שייצא ממך משהו.

והעיניים של יוסף מתמלאות דמעות ולא בגלל העייפות, כי הוא אף פעם לא שמע מישהו אומר לו שהוא יודע שייצא ממנו משהו. והוא אומר לרב שמעון בסדר ותודה ואז יוצא החוצה וממשש את היתד על הכתף ופתאום שוטף אותו גל של בטחון עצמי והוא מחליט שהגיע הזמן לשים סוף לדבר.

ובכן הוא נכנס לשירותים ומוריד את החולצה ואוחז ביתד וזה כואב והלחישות בראשו צועקות עליו אבל בסוף היתד משתחררת והדם פורץ, והוא מרגיש מרוקן כל כך, ומרגיש איך נפערת תהום תחת רגליו אבל העיניים של הרב שמעון הן כמו חבל הצלה והוא יודע שיהיה בסדר, יהיה בסדר.