בהתחלה הוא היה שמעון, אבל כבר בישיבה התיכונית היה ברור לו שיש כיוון אחד שהוא רוצה שהחיים יתקדמו אליו: הכיוון שבו הוא הופך להיות הרב שמעון. והרי יש משהו בתואר הזה 'רב', מעין הדרת כבוד קסומה שכמו מכריזה לפנים: הנה בן אדם שהתורה היא החיים שלו, ולא רק שלב בדרך.
ובכן מה הוא עושה, הוא לומד תורה כי זה מה שרבנים עושים, ובארוחות צהריים הוא מקריא מהספרון הקטן שלו כדי שלא יהיה מושב לצים, ואחרי שהוא מסיים את התיכון הוא הולך לישיבת הסדר שיש בה בית מדרש גדול ומרווח והמון המון מדפים עם גמרות והוא מניח את הבוקסה שאבא בנה לו על השולחן במין הרגשת גאווה כזאת, וממלא אותה בספרים הנכונים.
והוא לומד ומתגדל בתורה, גם מזה וגם מזה לא מניח את ידו, ואחר כך הוא מתגייס לצבא ורץ בג'בלאות וכולם יודעים ששמעון תמיד יש לו איזה ספרון בכיס, תמיד כשיש איזה רגע של בין לבין שמעון לומד משהו, ולפעמים החבר'ה רוצים לשמוע איזו תורה מפיו אבל רוב הזמן הם מעדיפים לעמוד בצד, לעשן ולרכל על תמר המש"קית ת"ש.
וכשהוא חוזר לישיבה הוא חוזר אל הלימוד ביתר שאת, ובסוף שיעור ה' הרבה מהחברים שלו פורשים כדי 'להתחיל את החיים' אבל שמעון יודע שהחיים הם התורה ואין שום דבר שם בחוץ שאי אפשר למצוא בין כתלי בית המדרש ובתוך השורות הקטנות והצפופות של הבית יוסף.
והוא יושב ולומד כמה שנים ובחורים משיעור א' וב' מתחילים לבוא אליו בסדרים כדי לשאול שאלות והלב שלו מתרחב במעין גאווה כזאת. ואחרי זה הוא עושה מבחני רבנות ויוצא עם תעודה והוא מרגיש שהנה סוף סוף הוא הופך משמעון לרב שמעון.
ואחרי זה הוא מתחתן עם דקלה, שיש לה שיער מתולתל ויפה ואחיינית של הרב אוהד, והם גרים בדירה קטנה ליד הישיבה ושמעון מרגיש כמו אברך חשוב, אנשים אפילו מתחילים לקרוא לו ר' שמעון.
אבל יום רודף יום ודקלה אומרת לו שמעון זה לא יילך ככה, ממלגה של אברך אי אפשר לחיות, לך תמצא לעצמך עבודה. ושמעון אומר לעצמו מה עבודה מה, אדם רוצה להמית עצמו באהלה של תורה ואשתו שולחת אותו לעבוד. ואיך יהיה הרב שמעון אם הוא, נניח, יעסוק בהייטק חלילה.
אז מה הוא עושה, הוא מוצא לעצמו משרה בתור ר"מ של ישיבה תיכונית אחת ושם הוא מרביץ תורה בתלמידים כל בוקר, מגלה להם את צפונותיו של רש"י ואת נתיבותיו המופלאים של התוספות, ואחר כך שותה קפה בחדר מורים ובודק קצת מבחנים ומדי פעם מדבר עם הורים. זו לא העבודה הכי טובה בעולם אבל זו מעין פרנסה ובעצם מה הוא עושה כבר, יושב בבית מדרש ולומד ומדי פעם תלמידים באים לשאול אותו שאלות, והרי זה בעצם כמעט כמו כשהוא היה אברך רק שהמשכורת גדולה יותר.
וכך עוברת לה שנה על מי מנוחות אבל בסוף השנה הרב מיכי לוקח אותו לשיחה ואומר לו הרב שמעל'ה, ככה הוא תמיד קורא לו וזה אמנם לא שמעון אבל זה כן הרב, הרב שמע'לה זה לא יכול להמשך ככה. אני מצטער מאוד ונהנו מאוד שהיית אתנו כאן בבית המדרש אבל עדיף שלא תמשיך אתנו לשנה הבאה.
אבל למה, אומר שמעון, ובראש הוא רואה את עצמו חוזר הביתה ומסביר לדקלה שהם צריכים למצוא משהו חדש ואיך הכל מתמוטט לו. אבל למה, והרב מיכי אומר לו בעדינות, תגיד לי הרב שמע'לה, מה באת לעשות פה, מה התפקיד שלך פה.
ללמוד תורה, מזדעק שמעון, והרי זה מובן מאליו, ללמוד תורה, ללמד את התלמידים. והרב מיכי מניד בראשו ואומר לו, לא הרב שמע'לה, התפקיד שלך הוא לחנך אנשים, התפקיד שלך הוא להצמיח אותם ולראות את הבעיות שלהם ולדבר אתם, לא רק להרצות להם על רש"י תוספות כל היום, אבל אתה בכלל לא רואה את התלמידים אלא רק רוצה לחזור אל הסטנדר שלך ולהמשיך ללמוד. והרי זה דבר מכובד יהודי שרוצה לשבת וללמוד תורה, אבל יהודי שרוצה להיות ר"מ צריך להשפיל את שולי גלימתו ולהיות שני לתלמידים, שני לתלמידים.
וככה שמעון יושב בבית והלילות עוברים ודקלה אומרת לו שמעון, לך תעשה עם עצמך משהו, אני לא יכולה שאתה ככה יושב כבוי בסלון ולא יודע מה לעשות עם עצמך. אבל שמעון לא יודע מה לעשות, הדחייה הזאת פגעה בו ופתאום הוא כבר לא הרב אלא סתם שמעון מובטל אחד שיושב בבית.
אז דקלה שולחת אותו לטיפול והוא יושב מול איזה יועץ אחד שמה הוא מבין, מה הוא מבין, ושמעון מספר לו איך הוא תמיד רצה ללמוד תורה, איך הוא תמיד רצה להקרא רבי, ואיך הוא לא ראה את התלמידים שלו בגלל זה. והיועץ שומע ומהנהן ורושם בפנקס ומדי פעם אומר משהו, ובסוף הוא מציע לשמעון: חשבת פעם על אלומנטיקה?
מה אלומנטיקה אומר שמעון, אני מדבר אתך פה על החיים שלי ואתה מדבר אתי על מתכות. אבל היועץ מתעקש, שתדע לך שהמון אנשים נפתחים בזכות האלומנטיקה, הם מרגישים שהפוטנציאל שלהם יוצא לפועל, שהם יותר מכירים את עצמם, האלומנטיקה נותנת להרבה אנשים הזדמנות שנייה.
אז שמעון מתייעץ עם דקלה והם בודקים את החסכונות שלהם ואז שמעון הולך לאיזה מכון ומחכה בתור יחד עם כל מיני בני נוער למיניהם ועובר את הבדיקה, ואחרי כמה ימים מגיעה אליו המעטפה שאומרת ברכותיי, אתה מסוגל לשרוף ארד.
מה זה ארד, הוא אומר בצחוק מריר לדקלה אחרי כמה שבועות כשהם יושבים לאכול סלט וחביתה, מה זה ארד, זו כמו באולימפיאדה האדם הזה שעומד בצד. כן יש לו מדליה אבל את מי מעניינת מדליה כזאת, תגידי לי. היועץ הזה חשב שאלומנטיקה תעשה נפלאות אבל מה אני יכול לעשות איתה, רק להרגיש איך אנשים אחרים עושים איתה דברים טובים יותר.
אבל הצבע חוזר לו ללחיים והוא מתחיל לבדוק מקומות עבודה ובסוף הוא מתקבל להיות ר"מ שיעור א' באיזו ישיבת הסדר. וראש הישיבה אומר לו שהוא התרשם מאוד מהידע התורני שלו אבל תגיד לי איך אתה עם התלמידים, מגיעים לפה חבר'ה מייד אחרי תיכון והם נבוכים והם זקוקים לעזרה ויד מכוונת, האם אתה יכול להיות הרועה שלהם.
שמעון אומר שכמובן, הוא והתלמידים יהיו כמו מורה דרך וחניכיו, מטפסים בשבילי התורה והחיים. והוא מתקבל לעבודה והוא הופך משמעון לרב שמעון ולרגע זה מרגיש כמו חלום שהתגשם.
אבל הפעם הוא עושה את זה טוב יותר, הוא נחוש לעשות את זה טוב יותר, והוא מקפיד לשוחח עם התלמידים ולשים לב למצבם ולהרים את הראש מהגמרא. והוא מגלה שלכל אחד יש בעיות משלו וסיבוכים משלו ולפעמים כל הדבר הזה חונק אותו בגרון והוא מרגיש חסר אונים כל כך.
והוא מתחיל לשרוף את הארד, בהתחלה סתם כי נשארו בקבוקונים בבית וזה בל תשחית לא להשתמש בהם, אבל פתאום הוא מרגיש דברים מסביבו. למשל זכריה שבזמן הלימוד כל הזמן מביט הצידה, פתאום הרב שמעון מרגיש שהוא שורף זהב. למשל יצחק, העילוי של שיעור ב', הרב שמעון מגלה שהוא משתמש בפיוטר כדי להמשיך ללמוד למרות העייפות.
הגילויים האלה מסחררים אותו פתאום, הוא הולך ככה בישיבה והוא מגלה דברים על אנשים בלי שהם יספרו לו בכלל, ופתאום כל מיני פיסות מתחברות לו. נגיד יוסף שכל הזמן עייף בבקרים, הרב שמעון מגלה פתאום שהוא יכול לשרוף פלדה ומבין שהוא כל הלילה מכלה את זמנו בזינוק בין בניינים במקום לישון. אז הרב שמעון לוקח אותו לשיחה אישית ומדבר אתו על סדרי עדיפויות ועל בריאות הגוף והנפש, ונראה לו שהשיחה הזאת עזרה כי אחריה יוסף מתחיל להיות ערני יותר בסדרים.
ועם התקדמות השנה הרב שמעון מגלה כמה דברים יש לו לגלות על התלמידים, והשיחות אתם מגלות לו כמה דרכים יש להסתכל על התורה, ופתאום הכל נהיה מורכב יותר, הרבה יותר מורכב ממה שהוא חשב כשהוא היה אברך צעיר בישיבה. והוא ממשיך לשרוף את הארד, וככה למשל הוא מגלה ששלמה שורף אבץ כדי לשלהב את הבטחון של אנשים, והוא מרגיש ככה את הנגיעה של האבץ על נפשו והוא אומר לעצמו אבל מה, אני לא יכול לחזור אל הבטחון הזה, הוא חוסם אותי מלראות את התלמידים, הרי הייתי בעבר בטוח שאני יודע מה צריך לעשות והלכתי לעשות אותו וככה פספסתי את כל האנשים שאני צריך לעזור להם. אז הוא לוקח את שלמה לשיחה ואומר לו דבר או שניים, ונראה לו שזה עוזר.
אבל האנשים שלא שורפים מתכות, נגיד יחזקאל או שמחה או הבחור הזה שהוא תמיד שוכח את שמו… אוריאל, מה יהיה עליהם, עליהם הרב שמעון לא יודע דבר ואין לו קצה חוט כדי להתחיל לדבר אתם. אבל הם באים ומתייעצים אתו בכל זאת כי זה מה שתלמידים עושים עם הר"מ שלהם, והוא מרגיש מבולבל כל כך. הלוואי שארד היה חושף רגשות, הוא אומר לדקלה בערב אחד. הלוואי שהייתי יכול להרגיש מה הם מרגישים, מה הם חושבים.
אבל הוא לא יכול ובמקום זה הוא עומד מול השוקת השבורה שהיא חייהם של התלמידים שלו והוא מנסה לחייך כדי שהם יחשבו שנסיון החיים העשיר שלו מאפשר לו לתת להם עצות נכונות, אבל הרב שמעון יודע שהוא לא יודע מה לומר להם, אז הוא אומר כמה דברים בקול מהוסס ומקווה שהם יעזרו.
ובלילות הוא מתפלל ואומר הקודיש בוריך הוא, הקודיש בוריך הוא, אני מנסה לעזור פה לתלמידים האלה אבל אני לא יודע מה לומר להם, אני לא מכיר את ההתמודדויות שלהם, אני לא מכיר את הסודות שלהם, אני בסך הכל שמעון אחד שרצה ללמוד תורה ולהיות רבי.
אבל לילה אחד אחרי שהוא מתפלל הוא נכנס למיטה ופתאום יורדת עליו שלווה, והוא מבין שזה שהוא לא יודע מה לומר להם זה העניין כולו, כי את התשובות שהוא אומר להם לא נסיון החיים שלו מרכיב אלא הקב"ה בעצמו, בכל פעם שהרב שמעון לא יודע מה לענות הקב"ה שם בפיו תשובה, ושזו בעצם המשמעות של להיות רבי.