כבר מגיל קטן אוריאל גילה התעניינות בכל הנושא הזה של תשומת לב. לא שמישהו שם לב לכך שהוא מתעניין בזה, כמובן. לעתים נדירות אנשים שמו לב לדברים שאוריאל מתעניין בהם.
כשהוא היה קטן היה בזה דבר מסקרן. איך למשל יכולים לעמוד שמונה אחים ולקבל ארטיקים בגן חיות ואף אחד לא שם לב שהארטיק האחרון, זה שאוריאל מקבל, כבר שבור. או שאף אחד לא שם לב שאוריאל בכלל רוצה ללכת לראות שוב את הפינגווינים.
אבל אוריאל התרגל, כי כשאתה הילד השמיני בבית אתה לומד מהר מאוד להתרגל לדברים. אבל הוא מאוד הסתקרן מהמנגנון הזה. הוא היה אוהב להתחבא מתחת למיטה ולראות כמה זמן לוקח לבני הבית לשים לב שהוא נעלם, עד שבסוף הוא היה נהיה רעב כל כך שלא הייתה לו ברירה אלא לצאת החוצה. פעם בגן הוא הלך באמצע מסיבת יום ההולדת שלו אל הפינה בחוץ שבה הוא ורותי היו תמיד יושבים כדי לשחק בחול, וכשהוא חזר גילה שהעוגה נגמרה כבר ואף אחד לא שם לב בכלל שבעל השמחה לא נמצא שם כדי לקבל חתיכה.
וכך אוריאל עולה לבית הספר ומגלה שם שהילדים בכיתה נחלקים לשלוש קבוצות, יש קבוצה אחת שזו הקבוצה של שלומי ושל אלי והם נחשבים לילדים המגניבים של הכיתה וגם יודעים לשחק כדורגל, ויש קבוצה שנייה שזו הקבוצה של יאיר ושל יהושע והתפקיד שלהם באופן כללי הוא לקרוא ספרים ולהיות הקרבנות של הקבוצה הראשונה, ויש קבוצה שלישית שהיא לא באמת קבוצה אלא בעצם אדם יחיד שקוראים לו אוריאל ואליו אף אחד לא שם לב.
כי אתם מבינים אוריאל הוא מין ילד כזה שלאף אחד אין דבר רע לומר עליו אבל לאף אחד גם אין דבר טוב לומר עליו, והוא לפעמים מקשיב בשיעורים ולפעמים לו והוא מקבל ציונים שהם בהחלט בסדר אפילו שאבא ואמא שלו לא מסתכלים על התעודה בכלל (אבא פעם אמר לו שבכלל לא משנה לו איזה ציונים הוא מקבל), ולפעמים הוא מרים את הכסא בסוף היום ולפעמים הוא שוכח והוא אפילו לפעמים יוצא לשחק כדורגל ועומד בקצה של המגרש עד שהצלצול מגיע.
ומתישהו באיזור החטיבה אוריאל מגלה שלפעמים הוא דווקא קצת היה רוצה שישימו לב אליו, נגיד היה יכול להיות מגניב להיות בוועד כיתה או לעשות משהו בהצגה של סוף שנה או לארגן את השוק פורים. אבל משום מה נראה שהוא דמות משנה בחיים של עצמו
כי הרי אוריאל, מה יש לומר על אוריאל, הוא מין בחור כזה לא מועיל ולא מזיק, המדריך בפנימייה אמר לו פעם אתה בחור טוב אוריאל, אני יכול לשים אותך בכל חדר ואני יודע שלא יהיו בעיות, ואוריאל שמע בעצם שהוא אומר זה כל כך לא משנה איפה אני אשים אותך אוריאל בגלל שבכל מקרה לאף אחד לא יהיה אכפת אם אתה שם או לא, גם לך.
ואוריאל יודע שזה נכון.
ושנות התיכון עוברות כמו לידו, המון דברים שהוא היה רוצה לעשות אבל החיים דוחפים אותו בעדינות אחורה. הוא היה רוצה נגיד להכנס להדרכה אבל אף אחד לא חשב בכלל שהוא ירצה ולכן הוא נשאר בחוץ, והוא היה רוצה למכור בקיוסק שמינית אבל אף אחד לא חשב להציע לו להשתתף.
וכשהתיכון נגמר וכולם מחבקים אחד את השני ונפרדים וכותבים אחד לשני דברי פרידה במחברות אוריאל מגלה שאין אף אחד שכתב לו משהו שאפשר באמת לקרוא, בגלל שאף אחד לא מכיר את אוריאל וכולם רק כתבו לו דברים כמו היה כיף שהיית חלק מהמחזור, אני מקווה שתהיה לך בהצלחה בהמשך, כל זה כמובן בתנאי שהם זכרו שאוריאל קיים כדי לרשום לו משהו.
ומשהו בלב של אוריאל נשבר.
ולראשונה בחייו בערך הוא מרגיש שהוא רוצה להפוך לדמות הראשית, הוא רוצה לפרוץ אל תוך חייו בסערה, והמצב לא יכול להמשך כך. אבל מה יעשה, מה אפשר לעשות, אם רק היה לו חבר להתייעץ אתו אבל אין.
והוא רואה איזו פרסומת בעלון שבת על מכון בדיקות אלומנטיות והוא אומר לעצמו אולי זה מה שאני צריך, משהו שיכניס דם חדש לחיים שלי, אולי אם אני אהיה אלומנטיקן אז פתאום אנשים ישימו לב אליי.
אז הוא הולך ומחכה בתור (כמה פעמים אנשים עוקפים אותו אבל הוא לא כועס כי הוא רגיל) ובסוף הוא נכנס ועושה את הבדיקה וכמובן שאחרי כמה ימים הוא מקבל את התשובה ומגלה שהוא יכול לשרוף נחושת.
והוא אומר לעצמו למה ציפית, ברור שאם אתה יכול לעשות משהו זה לשרוף את המתכת שכל מה שהיא עושה זה להסתיר אותך. הרי כל חייך אתה כמו שורף את המתכת הזאת, כאילו בכל נשימה ונשימה אתה זועק לעולם תתעלמו ממני אני לא כאן אין על מה להסתכל
והוא מתחיל להבין שזה לא משהו שעומד לעבור, אלא משהו שצריך להשלים אתו, והוא מאמץ לתוכו את הפוזה הזאת. בשולחן שבת בבית הוא תמיד בפינה, הוא אף פעם לא מדבר. בישיבה החדשה שהוא מתחיל באלול הוא לא משתתף בשיחות של החברים לחדר והוא תמיד אוכל לבד ואפילו לא אכפת לו כשהר"מ שלו, הרב שמעון, אף פעם לא מצליח לזכור את השם שלו.
והוא שורף את הנחושת כל הזמן, אפילו מתוך שינה, הוא לפעמים אפילו שוכח שתמיד לא שמו לב אליו אלא מתחיל להרגיש כאילו הנחושת מסתירה אותו, כאילו הנחושת הופכת אותו לבלתי נראה. הוא מנסה אפילו לומר לעצמו כמה זה טוב, איך הוא מדכא את מידת הגאווה, איך הוא לומד לשמה בלי שמץ של עצמיות שתהיה מעורבת בעניין, חי את החיים בלי שמץ של עצמיות שתהיה מעורבת בעניין.
ולפעמים הוא בוכה. ואז הוא שורף את הנחושת כדי להסתיר את הדמעות
והימים חולפים ואוריאל מסתובב לו בתוך ענן נחושת, מחזיר ספרים מהשולחנות בבית המדרש למקום, שוטף ספלים בפינת קפה, ואנשים חולפים על ידו כמו שהם חולפים על יד לוח המודעות הישן או העלים על הרצפה שנכנסו דרך החלון.
אבל אז ערב אחד הוא הולך לחדר ורואה שם את שלמה ליד הכיור, ושלמה בוכה, ואוריאל לא יודע מה לעשות וברגע הראשון הוא חושב להתעלם אבל אז קול פנימי דוחק בו לצאת מגדרו והוא ניגש קדימה ומניח יד על הכתף של שלמה ואומר לו, אתה בסדר?
שום דבר לא בסדר אומר לו שלמה בקול שמעורבב בדמעות ובקושי אפשר להבין אותו מבעד לנשימה הכבדה, הכל התפרק אני חשבתי שאני עושה טוב לאחרים אבל בעצם חיפשתי טוב לעצמי ועכשיו אני צריך להפסיק אבל אני לא יודע לאן אני הולך, אני לא יודע לאן אני הולך.
אוריאל שותק לנוכח עיניו הבוכיות, והשתיקה כמו מדרבנת את שלמה להמשיך ולומר, וגם אין לי עם מי לדבר אתה מבין כי כל מי שאני מדבר איתו כבר שנים אני לוחץ לו על הנקודות הרגישות, אני משלהב לו את הרגשות, אני מתאים אותו למה שנוח לי שהוא ירגיש.
לא אותי, אומר אוריאל. לא אותי. ולנוכח עיניו המופתעות של שלמה הוא אומר, אני שורף נחושת, אף פעם לא נגעת ברגשות שלי, והוא לא אומר בקול אבל בראש הוא ממשיך אף פעם לא שמת לב לרגשות שלי
ופתאום העיניים של שלמה בורקות והוא אומר, אוריאל אתה הנס שלי אתה ההצלה שלי, ואוריאל פתאום מרגיש שפעם ראשונה בחיים שמישהו מסתכל ממש עליו והוא אומר במבוכה, מה פתאום אני לא עשיתי כלום אני רק הייתי פה. אבל שלמה אומר לו, אתה לא מבין, אתה לא מבין מה זה בשבילי למצוא מישהו שאני יכול לדבר אתו באמת בלי לפחד שאני מתעסק לו ברגשות.
ובכן הימים עוברים ושלמה ואוריאל נהיים חברותא ופתאום אוריאל מרגיש שהחיים שלו עולים על מסלול חדש, הוא צועק לפעמים בסדר בוקר והוא משחנ"ש עם שלמה אל תוך הלילה ולפעמים אפילו הרב שמעון זוכר איך קוראים לו.
ובלילה אחד הוא נכנס למיטה ומתכסה היטב וחושב לעצמו שאולי, אולי גם הוא יכול להיות דמות ראשית בכל הסיפור הזה.