זה כבר התחיל לעלות לדניאל על העצבים.
השבועות הראשונים עוד היו סבילים, איכשהו. אחרי שהוא הצליח לשכנע את הרופאים להעביר לו את התפילין שלו, הוא הרגיש כמעט שהוא יכול לשרוד את זה. בצבא עברתי דברים קשים יותר, חזר ושינן לעצמו, בעודו מקיף את החדר הקטן במעגלים, או שוכב על המיטה הקשה ובוהה בתקרה. אבל בכל פעם שאמר את זה, הוא הרגיש אפילו פחות משוכנע.
הוא התחיל לשנוא את המקום. הוא הבין, כן, אין ברירה, הוא נשא של המגיפה ולכן הוא חייב להיות בבידוד. אבל היו יכולים לספק לו בידוד עם תנאים טובים יותר!
הוא שנא את הכל. הוא שנא את המיטה הקשה, ששום תנוחה עליה לא הייתה נוחה. הוא שנא את כותונת האשפוז שלבש (הוא הרגיש עירום כל הזמן). הוא שנא את חור השירותים הלא נוח, שהריח ממנו התפשט בכל החדר. הוא שנא את הארוחות הדלות, שהיו מגיעות מבעד לחריץ הדלת. הוא שנא את הכפפות הלבנות ואת כפכפי הניילון.
הוא זרק את השידה הקטנה על הדלת, באחד הימים. השידה נשברה מעט בקצה.
אף אחד לא בא. לאף אחד לא היה אכפת ממנו.
"תנו לי לצאת מכאן!" צעק דניאל. "תנו לי לצאת מכאן…"
לא הייתה שום סיבה שהם יחזיקו אותו פה! נכון, הוא לא הרגיש טוב, והקיא הרבה, אבל עכשיו כבר כמה ימים שהוא מרגיש בסדר. כמה זמן עבר מאז הבדיקה האחרונה שעשו לו? הוא לא זכר. הרופאים אף פעם לא ענו לשאלותיו…
השעמום התחיל להוציא אותו מדעתו.
הוא שר את כל השירים שזכר בעל פה. שוב ושוב. חזר על פרשת בר המצווה שלו. דקלם את מסכת אבות בעל פה. אפילו עשה קצת תרגילים באלגברה. הוא שיחק איקס עגול בדמיונו, ואז ניסה לעבור למשחקים מסובכים יותר וגילה שזה קשה מדי. הוא ניסה להמציא שירים, סיפורים, לצייר בדמיונו.
כל הדברים שנמאסים על בן אדם כבר בשעה השלישית של השמירה.
"אני חייב משהו לעשות," גנח דניאל. לאחרונה הוא התחיל לדבר אל עצמו, אבל מה זה משנה? זה לא שהיה מישהו אחר שם. "זה לא הגיוני לתקוע ככה בן אדם, בלי שום דבר לעשות…"
הימים היו ארוכים ובלתי נגמרים. הוא התחיל לבדוק אם יש נקודות על הרצפה שיותר נוחות לשכיבה מאחרות. רוב הנקודות ברצפה היו זהות, אבל הוא מצא נקודה אחת שבה הוא יכול להשחיל את הרגליים מתחת למיטה בזווית שהייתה יחסית סבירה.
הוא עבר ומישש את כל הקירות (עד היכן שהיה בכוחו להגיע). "הרי אם," אמר לעצמו, "יש כאן דלת סתרים שנפתחת במגע ואני פספסתי אותה רק בגלל שלא בדקתי, זו לגמרי אשמתי."
הוא לקח את החתיכה הקטנה ששבר מהשידה וניסה לחפור איתה בקירות, ברצפה, בחור השירותים. זה לא עבד; היא הייתה קהה מדי. הוא זרק אותה בעצבים אל השירותים.
הוא ניסה לרוץ קדימה ולזנק על הקיר. זה לא עבד. הוא כל הזמן נפל אחורה.
הוא התחיל לעשות כושר. שכיבות סמיכה, סקווטים, גלגלונים.
הוא התחיל לדבר עם החפצים סביבו. הקירות תמיד התעניינו במה שהיה לו לומר, אבל השידה הייתה סנובית. תמיד עסוקה בעצמה.
"כל היום תלונות," נזף בה דניאל. "תתבגרי כבר!"
מאחר והמתג של האור היה בתוך החדר, בילה דניאל שעות ארוכות בכיבוי והדלקה של האור. הוא חצי קיווה שהנורה תישרף והרופאים יצטרכו לבוא לראות מה קרה.
הנורה לא נשרפה.
"המון זמן לא לקחו אותי לבדיקה," סיפר דניאל לקירות. "ואני מרגיש טוב כבר כמה שבועות. אולי סוף סוף ישחררו אותי!"
הקירות שמחו, כך נראה, לשמע הבשורה.
"חבל שאתה לא פה איתי, יעקב," אמר דניאל לחברו. "בשניים תמיד יותר קל להעביר שמירות. ואני בטוח שאתה זוכר כמה שירים שאני לא זוכר."
לקח עוד כמה זמן (ימים? שבועות? מה היה ההבדל בכלל?), עד שדניאל הגיע להבנה המופלאה: החברים שלו לא צריכים להיות שם כדי להיות אתו. הנה, הם נמצאים ממש כאן…
***
"פשוט הזיה מה שהולך בחוץ," אמר ישי בעייפות כשנכנס לדירה. הוא הוריד את הכפפות וזרק אותן לפח ליד הדלת, ואז שחרר את המסכה המסיבית מעל פניו. הוא תלה אותה על המתלה.
"הבאת חלב?" שאל ישראל, ששכב על הספה, המחשב שלו על ברכיו, מקליד במרץ.
"איזה?" מלמל ישי. "לא שמעת שאין חלב?"
"ראיתי משהו בחדשות," מלמל ישראל.
"אומרים שהמגיפה הכתה ברפתות של תנובה," אמר ישי והתחיל למיין את הקניות למקרר ולארון. "נראה שגם הפרות יכחדו בסוף העולם הזה, לא רק בני האדם."
"אין חלב?" קרא מיכאל, יוצא מהשירותים. "איזו באסה."
"איזה באסה זה," דיקלם ישי בקול דרמטי, "שאתה יוצא לקניות, עם כל ציוד המיגון הנדרש, מחכה שעות בחדר ההמתנה לסופר, ובסוף אין חלב. איזה באסה."
כולם צחקו.
"אני שונא ללכת לסופר," מלמל מיכאל. "איפה הימים הטובים שבהם פשוט חיכית שעה ומשהו בתור?"
"הימים העתיקים שבהם היה אפשר פשוט ללכת ברחוב," אמר ישראל בערגה. "הה, אלו היו הימים."
ישי התיישב על הספה, והוציא את הפלאפון שלו מכיסו. "באמת שאני מתגעגע לקפה," מלמל.
"תשתה שחור," אמר מיכאל בפסקנות. "תפסיק להיות כזאת נקבה."
"תשמעו, נמאס לי מהעניין הזה," אמר ישראל פתאום. "אני ומיכל לא נפגשנו כבר חודשיים וחצי! ואני לא יכול עם ההודעות החופרות שלה בווטסאפ." הוא גנח. "היא איכשהו עוד מצפה שאני אקנה לה מתנה ליום הולדת."
"בנות," אמר מיכאל בידענות. "היא בטח מחכה שתבוא אליה למרפסת, כמו איזה נסיך מהאגדות שבא להציל את הנסיכה ממגדל העוצר שלה."
"טוב, באגדה הזאת גם הנסיך נמצא במגדל," אמר ישראל והקליד עוד משהו.
יאיר נכנס לסלון. "יש הכרזה של ראש הממשלה עוד כמה דקות," אמר. "נפתח את הטלוויזיה?"
ישראל גנח. "עוד הכרזה? מה עכשיו? גם ככה עוד רגע כל המשק קורס. כמה עוד הגבלות הם יכולים לשים עלינו?"
"פשוט הזייה, איך כל העולם לא מצליח להתמודד עם המגיפה הזאת," מלמל ישי. "שמעתם מה קורה בספרד?"
"כן, ישראל יחסית עוד בסדר בסיפור הזה," אמר יאיר.
"בסדר, בסדר, אבל אני לא ראיתי את החברה שלי חודשיים וחצי," הקליד ישראל בזעם. "שלא לדבר על ההורים. האמת, נמאס לי כבר לראות את הפרצופים המכוערים שלכם כל בוקר."
הם צחקו. יאיר התיישב ליד ישי והדליק את הטלוויזיה.
פניו של ראש הממשלה מילאו את המסך. "לא, לא, אני יודע שאני נשמע דרמטי, אבל אני מבקש מכולם לקחת את העניין ברצינות," אמר בקול עמוק. "אלו הנחיות שיצאו ממשרד הבריאות, לאחר שיקולים כבדים של כל העניינים. ברור לנו שמדובר בצעד קשה, שלא נעשה כמוהו מעולם, אבל אנחנו מביטים קדימה בנחישות; רק צעדים בלתי מתפשרים יוכלו להתגבר על האסון הלאומי הזה – "
"האם אתה לא חושב," אמרה הכתבת, "שאלה צעדים קיצוניים מדי, שמדובר ב – "
"לא, "קטע אותה ראש הממשלה. "לא. אני חוזר ואומר, פינוי מוחלט של ירושלים זו הדרך היחידה להצליח להשתלט על התפרצות המגיפה. אני סמוך ובטוח שהגורמים הרפואיים צודקים בשיקוליהם – "
"לפנות את ירושלים?" לחש מיכאל. "מה זה השטויות האלה?"
"איך אפשר בכלל לפנות את ירושלים?" תהה ישראל.
ישי הרגיש כאילו הזמן מאט. הוא הרגיש שזה עומד לקרות, הוא הרגיש שהמצב הולך להדרדר. כבר כשהכל התחיל אחרי פורים הוא הרגיש שדברים רעים בפתח. זה התחיל מהסגר הכמעט מוחלט, מהמחסור והצנע שכל המדינה נשאבה אליו, מהפחד ללכת ברחוב.
אבל עכשיו – לפנות את ירושלים?
באותו הרגע צלצל הפלאפון, וסימן את הרגע שחילק את חייו של ישי לשני חלקים: לפני ואחרי.
"אני כבר חוזר," הוא הודיע, והלך אל חדר השינה. הוא לא הכיר את המספר.
הוא ענה. "הלו?"
"שלום?" אמר קול כבד, סמכותי. "אני מדבר עם ישי? הבן של…" קול רשרוש, "יניב ורינת?"
"כן…" אמר ישי במתיחות, והרגיש לפתע כאב פועם בראשו. משהו היה לא בסדר. "מה… מי זה?"
"מדבר ניסן שמואלי, שוטר מרחבי," אמר הקול, בחוסר נעימות מסויים. "אתה יכול לשבת, אדוני?"
ישי התיישב על המיטה, וגילה שידיו רועדות. "זה… ההורים שלי התגלו כחיוביים למגיפה?" שאל, מנסה להגיע במהירות אל הגרוע מכל.
"לא," אמר השוטר. "לא, לא." הוא נשם עמוק. "הייתה… הייתה תאונה," הוא אמר. "התנגשות במשאית. ההורים שלך, ושני האחים…" הוא עצר לרגע, כמו לא בטוח איך להמשיך, "צר לי לבשר לך שהם… הם נפצעו קשה. כלומר, הם, ובכן –
הפלאפון צנח מידו של ישי, מכה ברצפה בקול שנשמע כמו רעם באוזניו.
העולם, באותו הרגע, חדל מלהתקיים.
***
שוביה ישב על המיטה המתקפלת. הוא נעץ מבט בדלת.
אם שנאה הייתה דבר פיזי, הדלת כבר מזמן הייתה נופלת.
הוא לבש את התפילין שלו. הוא הוריד אותן רק כשהלך לשירותים או הלך לישון. וכמובן, כאשר הכריחו אותו להוריד אותן בשביל הבדיקות.
הוא התחיל לדמיין את התרחישים בראש: הרופא יפתח את הדלת. הוא יחכה לצד הדלת, ויתקוף אותו מייד עם אגרוף לפנים. יפיל אותו; ירוץ קדימה, במהירות לפני שישימו לב –
"על מי אני עובד?" צחק שוביה במרירות.
הרי בכלל לא היה לו מושג איפה הוא נמצא, או כמה רופאים נמצאים שם.
אין לו סיכוי לברוח.
הוא קיווה שאיפשהו בחוץ מישהו מנסה להציל אותו. לא אבא שלו, כמובן. אבא שלו מעולם לא חיבב אותו, ובטח שלא יתאמץ להוציא אותו מה… כלא הרפואי הזה. החברים שלו? גם הם ככל הנראה נלקחו, בדיוק כמוהו.
אולי איזו שדולה למען נוער הגבעות? משהו של בן גביר?
הדלת נפתחה. בפתח עמדו שלושה רופאים, לבושים כרגיל בחליפה שכיסתה את כל גופם. שוביה לא הצליח לראות בבירור את פניהם מבעד למסכות, אבל הוא חרט את עיניהם בזכרונו.
"יום יבוא," מלמל בעודם נכנסים לחדר. "יום יבוא."
הם הרימו אותו – כרגיל, בלי דיבורים, מתעלמים מהתנגדותו ומאגרופיו. הם אחזו אותו וגררו אותו החוצה, אל חדר הבדיקות, מניחים אותו על המיטה וקושרים את ידיו ואת רגליו ברצועות העור.
"תנו לי לצאת מפה!" צרח שוביה. "תנו לי לצאת מפה!" הוא השתולל והשתולל, והמיטה נפלה הצידה. כמה רופאים מיהרו לסדר אותה, ואחד מהם סטר על פניו של שוביה. "תרגע!" הוא נהם, הבל פה מכסה את מסכת הפנים השקופה שלו. "אף אחד לא מנסה לפגוע בך. פשוט תיתן לנו לעשות את העבודה."
שוביה צרח וצרח. הרופאים סובבו אותו על גבו, וקשרו אותו מחדש. רופא הפשיל את הכותונת של שוביה למעלה, והתקרב אליו עם מזרק גדול.
"תעזבו אותי!" צרח שוביה. "תעזבו אותי!"
"תעזבו אותו!" צעק פתאום קול. "אתם לא רואים שהוא סובל?"
שוביה הצליח לסובב את ראשו הצידה. מאושפז נוסף הובל אל החדר, בחור צעיר עם משקפיים ופאות, וזקן שהיה פעם מסודר אבל התחיל להתבלגן. הוא נאבק ברופא שהוביל אותו והצביע על שוביה. "מה אתם עושים לו?" צעק. "אתם לא רואים שאתם מכאיבים לו, אתם מכאיבים לו – "
המזרק ננעץ בכתפו של שוביה. שוביה הטלטל וצרח, דופק את ראשו במיטה, דמעות זולגות על לחיו. מזווית עינו הוא ראה את הבחור הצעיר מכה את הרופא שהחזיק אותו, ורץ קדימה אל המיטה של שוביה, תופס ברצועות ומנסה לשחרר אותן –
העיניים של שוביה ושל הבחור נפגשו, ושוביה ראה מולו את התגלמות החופש, את התגלמות האבירות, את התגלמות הגבורה –
אחד הרופאים נעץ שוקר בגבו של הבחור. עיניו נפערו והוא צנח על הרצפה, מתפתל בכאבים.
"לא!" צרח שוביה, דופק את הראש שוב ושוב במיטה. "לא!"
צרחותיו התערבבו עם צרחותיו של הבחור, אך לבסוף חומר ההרדמה השפיע עליו והוא שקע אל החשיכה.
הוא דפק את הראש בקיר. שוב ושוב, שוב ושוב.
הוא לא חש כאב.
הוא חש התעלות.
הוא ישב על המיטה המתקפלת, ספר חבוט של שיחות הר"ן בידו, קורא בקול חרישי: "וְאָמַר שֶׁכְּבָר הָיָה בָּעוֹלָם מֶלֶךְ אֶחָד שֶׁהָרַג כָּל הַדּוֹקְטוֹרִים שֶׁבִּמְדִינָתוֹ, מֵאַחַר שֶׁהֵם מַזִּיקִים מְאֹד אֶת בְּנֵי אָדָם."
הוא התחיל לצחוק.
"וְאָמַר שֶׁכְּבָר הָיָה בָּעוֹלָם מֶלֶךְ אֶחָד שֶׁהָרַג כָּל הַדּוֹקְטוֹרִים שֶׁבִּמְדִינָתוֹ, מֵאַחַר שֶׁהֵם מַזִּיקִים מְאֹד אֶת בְּנֵי אָדָם."
הצחוק הלך והתגבר, מהדהד בחדר הבידוד הקטן.
"וְאָמַר שֶׁכְּבָר הָיָה בָּעוֹלָם מֶלֶךְ אֶחָד שֶׁהָרַג כָּל הַדּוֹקְטוֹרִים שֶׁבִּמְדִינָתוֹ מֵאַחַר שֶׁהֵם מַזִּיקִים מְאֹד אֶת בְּנֵי אָדָם…"