נתן הגיע למסקנה שהוא ערפד.
להגנתו ייאמר, שלקח לו כמעט שנה וחצי בישיבה עד שהוא הגיע למסקנה הזאת. זה לא שהוא כל היום ישב ותהה בשאלות זהות קיומיות. מה פתאום. הוא היה עסוק בללמוד גמרא (קידושין בשיעור א', בבא מציעא בשיעור ב'), ובזמנים פנויים למד גם הלכה, מסילת ישרים ופרשת שבוע. פעם בשבוע הייתה לו גם חברותא בכוזרי, כי פיתוח בניין אמונה זה דבר חשוב שבן תורה לא יכול לוותר עליו. הוא היה הולך לישון בצורה חטופה כדי לקום כארי לעשות רצון אביו שבשמיים, ועל כן גם לא שקע בתהיות קיומיות לפני השינה. למעשה, הזמן היחיד שבו הוא שקע בתהיות קיומיות היה כנראה בשירותים, וגם זה רק בגלל ששם אסור לחשוב בדברי תורה.
בכל מקרה, הוא הגיע למסקנה שהוא ערפד. הרי זה מסביר את הכל, לא? את הרצון להשאר ער בלילה כמה שיותר, רכון מעל הסטנדר. הרצון להשאר כל היום בתוך בית המדרש ולא להחשף לאור השמש. הסלידה מכל דבר שכלל טיול בחוץ – בין אם מדובר בהליכה לתחנת האוטובוס, אל המכולת או טיול עם המשפחה בבין הזמנים.
כמובן, המשיכה אל החכמה והידע העתיקים היו ערפדיים בהחלט. מי כערפד, החי מאות שנים, מבין את ערכם של מסורות וידע הנמשכים מדור לדור? הוא אמנם לא מצץ דם, אבל התורה אומרת שהדם הוא הנפש ולעשות נפשות זה לקרב יהודים לתורה ולימוד התורה שלו בבית המדרש היה בדיוק זה, דרך לקרב את גאולת ישראל ואת הזמן בו מלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים ולכן בעצם ללמוד תורה זה כמעט אותו דבר, אם לא בדיוק אותו דבר, כמו למצוץ דם.
וכמובן, כמו כל ערפד, הוא לא היה צריך להשקיע יותר מדי בלשמור על הגוף שלו – ידוע שהגוף של ערפדים תמיד בריא, נוצץ וחיוני. דברים כמו כושר, תזונה נכונה, שעות שינה הגיוניות או אפילו מקלחת (הוא כן התקלח. לפעמים. במקלחת במקווה. לפני שבת) – היו פשוט דברים שערפד לא צריך לעשות, כי כל הדברים האלה באו לו טבעי. תורה מגנא ומצלא, ואין סיבה שזה לא יהיה גם מדברים כמו חיידקים ולכלוך, לא כך?
נתן התהלך עם ההבנה הזאת במשך כמה חודשים, אבל בסוף היא התנפצה לו לרסיסים. זה היה בליל ט"ו בסיוון (שאמנם לא היה ט"ו באב, אבל ידוע שלכל ט"ו יש את הסגולה) כשהוא יצא לדייט הראשון שלו. לבחורה קראו יעל והיא סיימה שנה שעברה שירות לאומי בגן של אוטיסטים ועכשיו התחילה תואר בחינוך מיוחד. היא נשמעה לנתן כמו בחורה מיוחדת מאוד, בדיוק מה שמתאים לערפד כמותו. הוא ידע שהיא תיפול בקסמיו. האין זה כך? הנערה נופלת בקסמיו של הערפד החתיך, והם חיים באושר ואושר ורוכבים ביחד אל הזריחה.
אבל הדייט היה על הפנים וכבר מהרגע הראשון נתן הרגיש שהיא לא נשבית בקסמיו, להפך, ואחרי כמעט ארבעים דקות של מועקה לא נעימה היא פשוט אמרה 'תשמע אני חושבת שדי ברור שזה לא זה' והלכה משם, אפילו בלי לשלם על הקפה שלה, ונתן נאלץ לשלם עליו – מה שמאוד העיק עליו בתור ביני"ש תפרן, וזו הייתה הסיבה שהוא לא הזמין לעצמו קפה מלכתחילה.
הוא חזר לישיבה ולראשונה שקע בתהיות קיומיות שלא בשירותים, והוא שוב ושוב חשב מה הייתה הטעות ומה הייתה הבעיה, ורק כשחזר לחדר והסתכל על דמותו במראה הוא הבין. רק כשראה את שיערו הפרוע, את השקיות השחורות מתחת לעיניו, את החולצה בת השבוע עם כתם הטחינה ליד הצווארון, ואת זקן הדבלולים הקופץ לכל עבר שלו – הבין מה הבעיה.
הוא בכלל לא היה ערפד.
הוא בעצם היה איש זאב.
מצד שני, חשב לעצמו, זה מסביר לפחות למה איכשהו הוא אף פעם לא קרוב לכסף.