"שקט בבית המשפט!" הרעים השופט הגדול מכל השופטים, וכשמכת הפטיש שלו נחתה על הדוכן השמיים עצמם הזדעזעו.
"נשגב מבינתי," אמר השופט הנכבד מכל השופטים, ומיהר להוסיף, "בלשון בני אדם כמובן, מדוע בית המשפט צריך להתעסק בעניינים פעוטים שכאלה. מריבות שמתאימות יותר ליצירי חומר מאשר – "
"תראה, אם זה היה תלוי בי לא הייתי מעכב אותך בכלל," אמר הגבר שעמד על במת הטוענים. הוא היה גבוה ועטה מעיל רחב, ממנו השתלשלו שעונים מכל הסוגים – שעוני כיס, שעוני חול, שעונים אנלוגיים ודיגיטליים, ואף כמה שעוני שמש ומים. "כל שאיפתי היא לקצר את הדיון הזה ככל האפשר כדי לא לפגוע בזמנו של כבודו – "
"כבודו מעל הזמן," אמר השופט הרם מכל השופטים בקרירות. "אני מופתע – בלשון בני אדם כמובן – שעליי להזכיר לך זאת."
"כמובן," אמר הגבר בהכנעה.
"אם יורשה לי," התערבה האישה שעל במת הטוענים. היא הייתה לבושה בשמלה מפוארת, שבדים חצי שקופים ומנצנצים נתלו ממנה בטוב טעם. למעשה, בכל תנועה שלה היה נדמה שהבגד כולו מקבל פנים חדשות, נראה אחרת לחלוטין מכל זווית וזווית. "כפי שידוע היטב לכל באי בית משפט נכבד זה, וכפי שיכולו העדים המהוללים להביע בנעימות ונגינת דבריהם, הרי אין כל צל של ספק כי הנתעב – הארור – השלומיאל חסר התקנה – המונה ללא קץ – "
"אני קורא אותך לסדר!" אמר השופט העליון על כל השופטים והכה שוב בפטישו. "בית המשפט לא יסבול את הכינויים הללו. ובכן, הקשיבו לפסיקתי. אני קורא לצו הרחקה בין שניכם, זה מובן? מרגע שתצאו מכאן לעולם לא תוכלו להתרועע שנית. לכל אשר ילך האחד, שמה לא יבוא השני. ואני מקווה," הפטיר תחת זקנו העבות, "שיותר לא נשמע את התלונות שלכם."
"אבל כבודו המרומם – " פצחה האישה בקולה הערב, והגבר המשיך את שאלתה: "מה יהיה על הילדים?"
"הילדים, אה?" מלמל השופט החכם מכל השופטים והתרווח בכסאו. "ובכן, מה הבעיה? אתם תחלקו עליהם את המשמורת. בכל פעם רק אחד מכם יהיה עם כל אדם. והיה בבוא האחד – השני יהיה מנוע מלבוא. ואם," אמר, רוכן קדימה, "תפרו את ההסכם – תלקח מכם המשמורת ותועבר לידי נאמן בית המשפט."
הנאמן, בחור גבוה ורזה עטוי גלימות שחורות, וברדס מסתיר את עיניו, עמד ללא ניע על יד הדוכן, עיניו הכחולות סוקרות בדממה את המתרחש.
"ובכן," אמר השופט החשוב מכל השופטים בסיפוק והרים את ידיו. "אני מכריז על סוף הדיון. מר זמן, גברת מוזה, אתם מוזמנים לצאת לדרככם."