סוף זמן קיץ

הארי דשדש אל פינת הקפה, ופיהק בזמן שנקש בשרביטו על קנקן החלב והקומקום. השניים זינקו לאוויר והחלו להשפך אל אחד הספלים הנקיים.

רון הופיע לצידו. "מה אתה כולך פרצוף תשעה באב?"

"תשעה באב שבוע הבא," הזכיר לו הארי.

"תכלס, צודק," אמר רון.

"חוץ מזה, אין לי כוח לבין הזמנים," נאנח הארי. עם כל הצרות שבישיבה – משמרים ארוכים עד אין קץ עם הרב סנעייפ, אוכל דלוח בחדר האוכל, והחום הנורא בחדרים (המזגן התקלקל, הובטח שגמדוני הבית של הישיבה יטפלו בעניין אבל משום מה זה טרם קרה) – הוא העדיף את זה על פני חזרה אל הבית של הדרסלים, שלא רק היו חילונים מוחלטים אלא גם סלדו מכל גילוי כלשהו של דת, אפילו אם מדובר בלימוד שקט של גמרא מתחת לשמיכה.

"הארי, הקפה שלך דולף," אמר רון והצביע. הארי מצמץ ונוכח שאכן, הספל התמלא עד גדותיו והקפה החל להשפך על השיש. הארי הנמיך את שרביטו, והקומקום והקנקן חזור למקומם. "טרגו," מלמל הארי, והקפה הנשפך נעלם באחת.

"טוב, אתה בא?" אמר רון. "הסדר התחיל כבר לפני חצי שעה, ונראה לי שהרב פליטיק מסתכל עלינו בעין עקומה."

"שיסתכל," פיהק הארי שוב ובנפנוף שרביט הרחיף את ספל הקפה לפניו. "סוף זמן קיץ, הוא יצטרך להתמודד."

כשרון והארי התיישבו במקומם בבית המדרש, הרב פליטיק מיהר אליהם בהבעה מעט מרוגזת. "סוף הזמן, ר' פוטר ור' וויזלי, הוא לא סיבה להתבטל!" נזף בהם. הוא הניח על השולחן קלף. "זו רשימת המקורות לשיעור הכללי של הרב דאמבעלדור. קדימה, אתם כבר בפיגור אחרי כולם."

רון סקר את רשימת המקורות, וגנח. "הוא רציני?" נאנק. "אין מצב לסיים את כל זה בסדר אחד. זה חומר לשבוע שלם."

"טוב, תפסיק להתלונן ובוא נתחיל," אמר הארי ולגם מהקפה. הקפה לא היה מושלם, אבל אין ספק שהוא השתפר עם הלחש הזה.

הם פתחו את הגמרות, ורון קרא בקול: "תאנא עוד אחרת היתה ולא רצו קוסמים לגלותה אבל סלית'רינים מוסרים אותו לבניהם ולתלמידיהן פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמים בשבוע…"

דעתו של הארי נדדה אל השולחן הסמוך, שם התבטלו מאלפוי, קראב וגויל. מאלפוי היה עסוק בתיאור תכניותיו לבין הזמנים:

"…ואז אני ואבא שלי מתכננים ללכת לסקי מטאטים בשוויץ, יש מסלול יוקרתי חדש שבדיוק נפתח השנה ואנחנו מתכננים…"

"מה באמת אתה מתכנן לעשות בבין הזמנים?" שאל הארי את רון. רון קימט את מצחו והרים את ראשו מהגמרא.

"בין הזמנים? אני…" הוא נראה נבוך קצת. "האמת שאבא שלי זכה בהגרלה – אנחנו מתכננים לרדת לסיני…"

"מזל טוב!" אמר הארי. "סיני? חשבתי שאמא שלך לא יוצאת מהארץ."

"אה, רוב הפוסקים סבורים שסיני הוא חלק מגבולות ארץ ישראל השלמה," אמר רון. "אז ביל וצ'ארלי הצליחו לשכנע אותה. ולאבא בכל מקרה לא אכפת; הוא רק רוצה לראות את כל ה…" הוא התכווץ מעט, ולחש: "כל ה – המסיבות של החילונים שם, אתה יודע. עם מוזיקת הטאנסים והסממנים – "

הארי השתדל שלא לפרוץ בצחוק. "מוזיקת טראנסים וסמים," אמר וגלגל את עיניו. "אתה יודע, זה באמת לא כזה מלהיב."

רון משך בכתפיו. "אתה מכיר את אבא שלי. הוא מתלהב מכל דבר שקשור לחילונים." הוא גירד באפו הארוך. "אז… מה אתה מתכנן לעשות בבין הזמנים?"

הארי משך בכתפיו בעגמומיות. "מה כבר יש לי לעשות?" אמר. "הלוואי שהייתי יכול להשאר בישיבה לבין הזמנים. שאלתי את הרב האגריד, אבל הוא אמר שהישיבה משכירה את החדרים בבין הזמנים כחדרי אירוח – אז אי אפשר להשאר פה."

"באסה," אמר רון בהזדהות.

"נגמר לי הקפה," אמר הארי והתבונן בספל שלו כמו מתוך מחשבה עמוקה.

"תן לי," אמר רון ולקח את הספל. הוא הסתכל אל השאריות בתחתיתו. "אני חוזה…" אמר. "אני חוזה שעומד להיות לך ביטול תורה! כן, כן, ביטול תורה גדול, עוד הקיץ…"

הארי גלגל את עיניו. "לא סתם אמרו שנבואה נתנה לשוטים," אמר ודחף את רון בכתפו. "קדימה, בוא נלך להכין עוד קפה."

"בסוף לא נספיק ללמוד שום דבר בסדר הזה," אמר רון, אבל קם להצטרף להארי. בדרכם עברו ליד לוח המודעות, עליו נתלו כמה שלטים אופייניים לסוף זמן קיץ:

"מחוץ לבית המדרש מונחים קולמוסים, קדירות ושרביטי צעצוע שנמצאו ברחבי בית המדרש. בסוף זמן קיץ – הכל הפקר!"

"הרשמו אצל פרסי וויזלי לקבלת חוברת לימוד יומי בבין הזמנים – תשלח עד בתיכם עם ינשוף. נושא הלימוד השנה – הלכות קדירות ומידות."

"חם בבין הזמנים? מזיעים בבית המדרש? מחפשים רגע של הקלה? מקווה אינסטנט – נפתח ברגע, נסגר ברגע, מרענן ברגע! פנו אל פרד וג'ורג' לפרטים!"

"חבורה בסיפורי מעשיות עם הרב לוקהארט – אפשר להצטרף גם בשבוע האחרון! אל תפסידו את הימים שעוד נשארו!"

בפינת הקפה הם פגשו את נוויל, שהכין לעצמו שוקו. הוא מזג את החלב באופן ידני – הוא אף פעם לא הצליח להשתלט עד הסוף על לחש הכנת הקפה.

"הארי! רון!" הוא קרא בשמחה. "תגידו, הבנתם את מה שמרלי"ן אומר על הגמרא ב – "

"איזה, לא סיימנו אפילו את הגמרא," אמר הארי.

פניו העגולות של נוויל התכרכמו. "אוף, החומר ממש קשה," אמר. "הרב דאמבעלדור תמיד בוחר מקורות מסובכים נורא."

"לא נורא," אמר רון בנסיון לעודד אותו. "אתה יודע שבסוף כמעט ולא יהיה קשר בין המקורות שהוא רצה שנלמד לבין מה שהוא בתכלס יגיד בשיעור."

"כן, נכון, יש לו קטע כזה," אמר נוויל.

"מה, מתבטלים בסדר?" קרא קולו המתנשא של מאלפוי. הארי, רון ונוויל הסתובבו אל פתח פינת הקפה, שם עמד מאלפוי בידיין משולבות. מאחוריו עמדו, כתמיד, קראב וגויל.

"תעשה לנו טובה," אמר רון, "כאילו שאתה למדת משהו בסדר הזה."

מאלפוי התעלם ממנו. "אז מה, מתכננים תוכניות לבין הזמנים?" אמר בחיוך מלגלג. "פוטר – אני בטוח שאתה עומד לעשות כיף חיים עם הדודים החילונים שלך! מה תעשו, תלכו ביחד לדיסקוטק?"

קראב וגויל צחקו.

"ואתה – וויזלי! בטח אתה עובד כל בין הזמנים, נכון? טוב, צריך לשלם איכשהו את שכר הלימוד לישיבה, שלא לדבר על הגמרות יד שנייה שלך…"

רון תפס בזעם את השרביט שלו, אבל הארי הניח יד על זרועו. "עזוב," לחש לו.

"ולונגבוטום! אני בטוח שאתה עומד להנות מאוד עם סבתא שלך," אמר מאלפוי בגיחוך.

נוויל האדים, וידו שאחזה בקנקן החלב רעדה. "כן, האמת שכן," אמר.

קראב וגויל צחקו שוב.

"אני, לעומת זאת," אמר מאלפוי בשביעות רצון, "מתעתק לשוויץ עם אבא שלי. היית מת לעשות דבר כזה, הא, פוטר? אבל לא נורא, אולי תסתפק באבא של וויזלי. אחרי עליבות כזאת, אפילו הדודים החילונים שלך בטח ייראו כמו מציאה – "

רון שאג משהו לא ברור, התנער מאחיזתו של הארי והצביע בשרביטו על מאלפוי. לרוע מזלו, השרביט השבור שלח קרן אור כחולה בכיוון אקראי לגמרי, והיא ניתזה בין קירות האבן עד שפגעה בקנקן החלב שבידיו של נוויל. הקנקן התנפץ וחלב השפריץ לכל עבר, מכסה לחלוטין את ששת הביני"שים.

"מה קורה פה?" אמר קול קר, והרב סנעייפ הופיע בפתח פינת הקפה.

"וויזלי שפך עלינו חלב!" קרא מאלפוי בזעם.

הרב סנעייפ הרים גבה. "וויזלי, זו לא התנהגות שמצופה מבחור ישיבה," אמר בקול חלקלק.

"מאלפוי העליב את אבא שלי!" האשים רון.

"אתה מספיק בוגר כדי להיות מהשומעים חרפתם ואינם משיבים," אמר הרב סנעייפ. "מאלפוי, קראב, גויל, לכו להחליף בגדים. פוטר, וויזלי, לוגנבוטום – תנקו את פינת הקפה. אחרי הסדר, תלכו אל פילץ' לעזור לו בנקיונות לקראת סוף הזמן. אולי זה ילמד אתכם להתנהג כמו שצריך…"

הוא הסתלק משם בחיוך שמח לאיד. רון רתח מזעם. "איך הרב דאמבעלדור נתן לו להיות ר"מ בישיבה, אני לא מבין – "

"מספיק, רון," מלמל הארי בקול חלול. הוא הצביע על החלב. "טרגו."

החלב נעלם מהרצפה ומהקירות.

הם ניקו את פינת הקפה במהירות, ואז שלחו את נוויל להביא עוד חלב, וחזרו לבית המדרש. בדרכם עברו ליד פח הגניזה, משם כותרת של אחד העלונים זעקה: "חדר הסודות של המכשף משטפנשט נפתח! גורו לכם אויבי ה'!"

"אתה יודע מה, רון," אמר הארי לפתע, בחצי הדרך אל מקומם בבית המדרש. "עזוב אותי מסדר בוקר עכשיו. בוא נלך לחדר לשחק טאקי מתפוצץ."

אחרי הכל, חשב לעצמו הארי, סוף זמן קיץ יש רק פעם בשנה, ובין הזמנים ארוך ומייאש. אף אחד לא יכול להאשים אותו על הרצון לגנוב עוד כמה רגעים אחרונים של הנאה עם החבר הכי טוב שלו. הגמרא לא תברח לשום מקום (אלא אם כן זו הגמרא של הרב האגריד, שנדמה שיש לה חיים משל עצמה). הכל יכול לחכות עד לזמן אלול.

הצלקת עקצצה מעט על מצחו בזמן שהוא ורון פנו לצאת מבית המדרש, אבל הוא לא הקדיש לה מחשבה. הבעיות יצטרכו לחכות; סוף זמן קיץ הוא לא הזמן לחשוב על זה. לא הזמן לחשוב על כלום.