האבדון שבא על סארנאת'

מאת הווארד פיליפס לאבקרפט

בארץ מנאר ישנו אגם דומם ורחב ידיים אליו לא זורם שום נחל, ואף נחל אינו זורם ממנו. לפני רבבת שנים ניצבה על גדות האגם הזה העיר הכבירה סארנאת', אך זמנה חלף ועבר.

נאמר כי בעידנים הקדומים בהם היה העולם צעיר, לפני שאנשי סארנאת' הגיעו אל ארץ מנאר, עיר אחרת ניצבה על גדות האגם; עיר האבנים האפורות איב, שהייתה עתיקה כמו האגם עצמו. תושבי העיר איב היו בלתי נעימים למראה; בריות מכוערות ומשונות, כמו רוב הבריות שחיו בזמן שהעולם עוד היה גולמי ולא מעוצב. על עמודי הלבנים של קאדאת'רון נכתב כי תושבי איב היו ירוקים כמו האגם והערפל שעלה ממנו, שעיניהם היו בולטות ומשוטטות, שפתיהם רפויות ואוזניהם מעוותות מראה, ושהם היו אילמים. על העמודים נכתב גם שהאגם, עיר האבנים האפורות איב, והבריות המעוותות הגיחו באחד מלילות הערפל, יורדים מן הירח. יהיה זה אמת או שקר, מה שבטוח הוא שהבריות סגדו לצלם אבן ירוק כים שסותת בדמותו של בוקרוג, לטא הים הענקי, לפניו הן רקדו ריקודי זוועות בזמן שהירח קרב למילואו. בפפירוסים של אילארנק נכתב שבאחד הימים גילו היצורים את האש, ולאחר מכן הציתו להבות בטקסים רבים. לא נכתבו דברים נוספים אודות היצורים הללו, מאחר והם חיו בזמנים עתיקים מאוד, והאדם הוא גזע צעיר והידע שלו על הבריות הקדומות מועט מאוד.

לאחר עידנים רבים הגיעו בני האדם אל ארץ מנאר, רועי צאן אפלים עם עדרים צמריריים, והם בנו את ת'ראה, אילארנק וקאראת'רון על גדות נהר איי המתפתל. שבטים מסויימים, שהיו קשוחים יותר, התיישבו על גדות האדם ובנו את סארנאת' במקום בו מתכות יקרות ערך נמצאו בין רגבי האדמה.

השבטים הנודדים הניחו את אבני הפינה של סארנאת' לא הרחק מאיב, העיר האפורה, והם השתאו מאוד למראה הבריות אשר חיו בעיר. אבל ההשתאות הורעלה בידי שנאה, מאחר והשבטים חשבו שאין זה ראוי שבריות כה נתעבות יסתובבו בעולמם של בני האדם; הם גם תיעבו את התגליפים המוזרים על המונוליתים האפורים של איב, מאחר שהם היו כה עתיקים ובכל זאת נשארו על עומדם עד בואם של בני האדם, וכל זאת ללא סיבה ברורה מלבד היותה של ארץ מנאר מרוחקת משאר הארצות, הן מארצות הערות והן מארצות החלום.

ככל שהביטו אנשי סארנאת' בתושביה של איב, כך גבר תיעובם אליהם, והם נדמו להם כחלשים, וגופם היה רך כג'לי תחת חיצי האנשים. ועל כן, באחד הימים צעדו הלוחמים הצעירים, הקלעים, לוחמי החנית והקשתים למלחמה כנגד איב, והם קטלו את כל תושביה, והטביעו את גופותיהם המשונות באגם בעזרת החניתות הארוכות, מאחר שהם לא רצו לגעת בהם. ומאחר והם סלדו ממונוליתי האבן האפורים של איב הם השליכו גם אותם אל האגם; ובעודם עושים כן, תהו האנשים מאין הובאו האבנים הכבדות הללו, שכן בכל ארץ מנאר ובארצות הסמוכות לה לא היו אבנים דומות.

וכך לא נותר דבר מאיב, העיר העתיקה, מלבד צלם האבן הירוק כים שסותת בדמותו של בוקרוג, לטא הים הענקי, אותו לקחו הלוחמים הצעירים עמם כאות נצחון על האלים העתיקים ועל תושבי איב, וכסימן לתהלתה של מנאר. אך בלילה לאחר שהוצב הצלם בהיכל המקדש, דבר נורא קרה בוודאי, מאחר שאורות מוזרים ריקדו מעל האגם, ובבוקר גילו האנשים שהצלם נעלם ושהכהן הגדול טאראן-איש שוכב מת, ופניו מעוותות מפחד בלתי ניתן לתיאור. לפני מותו, שרבט טאראן-איש בידיים רועדות את אות האבדון על מזבח התרשיש.

כהנים גדולים רבים שירתו בקודש אחרי טאראן-איש, אך צלם האבן הירוק כים לא נמצא מעולם. מאות שנים באו וחלפו, וסארנאת' שגשגה היטב, ורק הכהנים והנשים הזקנות זכרו את הסימן ששרבט טאראן-איש על מזבח התרשיש. בין סארנאת' והעיר אילארנק הוקם נתיב סחר, ומתכות יקרות נחצבו מהאדמה ונסחרו בעבור מתכות אחרות, בדים נדירים, אבני חן, ספרים, כלי אמנות ושאר מותרות בהם חשקו האנשים שחיו לגדות הנהר הסוער איי ומעבר לו. וכך נעשתה סארנאת' חזקה ונאורה ויפהפיה, והיא שלחה את צבאות הכיבוש שלה להכניע את הערים הסמוכות; ובסופו של דבר ישבו על הכס בסארנאת' כל מלכי מנאר והארצות הסמוכות.

סארנאת' המרהיבה הייתה לראשון מפלאי העולם ולגאוות כל המין האנושי. חומותיה היו בנויות משיש מדברי מלוטש, שלוש מאות אמה קומתן ושבעים וחמש אמה רוחבן, כך שהמרכבות היו יכולות לחלוף זו על פני זה בדהרתן על החומות. החומות נמשכו לאורך מאתיים פרסאות שלמות, ונעצרו רק על גדות האגם שם שובר גלים עשוי אבן ירוקה חסם את הגלים שגאו באורח משונה פעם בשנה, במהלך חגיגות משיסת איב. חמישים רחובות נמתחו בסארנאת' מן האגם ועד לשער השיירות, וחמישים רחובות נוספים חצו אותם. הרחובות היו מרוצפים בשוהם, מלבד הנתיבים בהם צעדו הסוסים, הגמלים והפילים, שהיו מרוצפים בשחם. רבים כמספר הרחובות היו שערי סארנאת', עשויים ארד ומעוטרים בדמויות אריות ופילים שנחצבו מאבנים שאינן עוד בנמצא. בתי סארנאת' היו עשויים לבנים מזוגגות משובצות כדכוד, ולכל בית – גינה מוקפת חומה ואגמון בדולח. הבתים נבנו בסגנון אמנותי משונה, שלא דמה לסגנונה של שום עיר אחרת; והנוודים מת'ראה, אילארנק וקאראת'רון היו נדהמים למראה כיפותיהם הבוהקות.

אך נפלאים מכל היו הארמונות והמקדשים, והגנים שנטע המלך העתיק זוקאר. היו ארמונות רבים בסארנאת', והפעוט שבהם היה נאדר יותר מכל מקדש בת'ראה, אילארנק או קאראת'רון. הם היו כה גבוהים, עד שמי שהיה נכנס לתוכם היה מרגיש שהוא תחת כיפת השמיים; וכאשר הם הוארו בידי לפידים הטבולים בשמן דות'רי, נחשפו על הקירות ציורים עצומים של מלכים וצבאות, של פלאות מעוררי השראה ועוצרי נשימה. עמודים רבים התנשאו בארמונות, עשויים שיש כהה ומגולפים בעיצובים טובי מראה. ברוב הארמונות היו הרצפות עשויות תצרף של תרשיש ושהם מפוספס ותכלת וכדכוד ושאר אבנים טובות שהונחו בקפידה כך שהמהלך עליהם היה מרגיש כאילו הוא הולך בתוך ערוגה של הפרחים הנדירים ביותר בנמצא. היו בהם גם מזרקות, שהתיזו מים מבושמים בסילונים שסודרו באמנות מתוחכמת. המרהיב מכולם היה ארמונם של מלכי מנאר והארצות הסמוכות. זוג אריות זהב רבצו ליד הכס הגבוה אליו הובילו מדרגות רבות מן הרצפה הזוהרת. הכס היה עשוי מקשה אחת שנהב, אם כי איש שחי אז לא ידע מאין הגיעה פיסת שנהב כה גדולה. באותו ארמון היו גלריות רבות, ואמפיתיאטראות בהם אריות ובני אדם ופילים נלחמו לשעשוע המלכים. לעתים הוצפו האמפיתיאטראות במים שזרמו מן האגם באמות מים כבירות, ואז נערכו קרבות ימיים ומאבקים בין שחיינים לבין יצורי ים קטלניים.

נשגבים ומדהימים היו שבעה עשר מקדשי הצריחים של סארנאת', והם נבנו מאבן רבגונית בהירה שאיננה בנמצא בשום מקום אחר. הכביר שבהם ניצב בגובה אלפי אמות, ושם שכנו הכהנים הגדולים בפאר שהיה מועט רק במקצת מפאר המלכים. על האדמה ניצבו היכלות שהיו רחבים ומופלאים כמו היכלות הארמונות; שם נאספו ההמונים הסוגדים לזו-קאלאר וטאמאש ולובון, האלים הראשיים של סארנאת', ומזבחות הקטורת שלהם היו מפוארים כמו כסי מלכות. פסיליהם של זו-קאלאר, טאמאש ולובון לא דמו לפסילי שאר אלילים, מאחר שהם היו כה מלאי חיים עד שהיה ניתן להשבע שהאלים המזוקנים מלאי החן יושבים על כסי השנהב בכבודם ובעצמם. במעלה מדרגות הזירקון הבלתי נגמרות היה החדר הגבוה ביותר בצריח, ממנו השקיפו הכהנים הגדולים מדי יום על העיר ועל מרחביה ועל האגם; ומדי לילה, על הירח המסתורי והכוכבים החשובים וכוכבי הלכת סביבם, ועל השתקפויות האור באגם. שם נעשו הטקסים הסודיים והעתיקים ביותר לשיקוץ שמו של בוקרוג, לטא הים, וכאן נח מזבח התרשיש שנשא את אות האבדון של טאראן-איש.

נפלאים היו גם הגנים שנטע המלך העתיק זוקאר. הם צמחו במרכז סארנאת', מתפרשים על שטח עצום ומוקפים בחומה גבוהה. כיפת זכוכית אדירה סגרה בעדם, ודרכה זרחו השמש והירח והכוכבים כאשר היו השמיים בהירים, ודרכה האירו עמומות השמש והירח והכוכבים כאשר היו השמיים מעוננים. בקיץ הונפו מניפות גדולות שקיררו את הגנים ברוח נעימה וריחנית, ובחורף חוממו הגנים בידי מדורות נסתרות, כך שתמיד שרר מזג אוויר אביבי בגנים. נחלים קטנים זרמו על פני חלוקי אבן בהירים, והם חילקו את הגן לערוגות ירוקות בגוונים רבים, וגשרים לרוב חצו אותם. רבים היו המפלים בגנים, ורבים היו הבריכות הרבגוניות אליהם זרמו הנחלים. ברבורים לבנים שטו בנחלים ובבריכות, וקול נגינתן של ציפורים נדירות השתלב בקול פכפוך המים. הגדות הירוקות נבנו בצורה מדורגת, והן היו מכוסות בזמורות ודשא ופריחה מתוקה, שצמחו בינות לספסלים ומושבים עשויים בהט ושש. מקדשים ומשכנים קטנים רבים היו פזורים ברחבי הגן, בהם היו המבקרים יכולים לנוח או להתפלל לאלים קטנים.

בכל שנה נחגגו בסארנאת' חגיגות משיסת איב, ובהן יין, שירה, ריקודים ועליזות זרמו כמים. זכרם של הלוחמים שהשמידו את אותן ישויות נתעבות קדומות הועלה על נס, וזכרן של אותן בריות ואליהן העתיקים הושמץ והושם ללעג בידי הרקדנים ונגני הלאוטה שהוכתרו בשושנים מגני זוקראר. המלכים היו מסתכלים אל האגם ומקללים את עצמות המתים ששכנו בקרקעיתו.

בתחילה, הכהנים הגדולים לא אהבו את החגיגות, מאחר והם שמעו את הסיפורים המשונים על היעלמותו של הצלם הירוק כים, ועל מותו של טאראן-איש מרוב אימה ועל האזהרה שהותיר אחריו. הם היו אומרים שלעתים הם ראו ממרום מגדלם אורות זורחים בין גלי האגם. אך שנים רבות חלפו ללא אסון, ואפילו הכהנים החלו לצחוק ולקלל ולהצטרף לחגיגות המין הפרועות של החוגגים. והרי, הם בעצם ביצעו פעמים רבות את הטקסים הסודיים והעתיקים ביותר לשיקוץ שמו בוקרוג, לטא הים, במרום מגדלם. לא כך? וכך חלפו אלפי שנים של עושר ושגשוג על סארנאת', פלא העולם הראשון.

המשתה לרגל אלף שנים למשיסת איב היה מופלא מכל קודמיו. במשך עשור הוא היה שיחת היום בפי תושבי מנאר, וככל שהמועד הלך והתקרב הגיעו אל סארנאת', רכובים על סוסים וגמלים ופילים, אנשים מרחבי ת'ראהה, אילארנק וקאראת'רון, ומכל שאר ערי מנאר והארצות הסובבות אותה. בערב התאריך המיועד, הוקמו למרגלות חומות השיש סוכות לנסיכים ואוהלים לנוודים. נארגיס-היי, המלך, שכב שיכור באולם האירועים שלו, לאחר ששתה כדת מיין שהגיע מכספותיה של פנות' הכבושה, וסביבו היו אצילים חוגגים ועבדים ממהרים לשרת. הם אכלו מאכלים נפלאים וזרים רבים באותה סעודה; טווסים מגבעת לינפלאן הרחוקות, עקבי גמל מהמדבר הבנאזי, אגוזים ותבלינים ממטעי סידאת'ריה, ופנינים מומסת בחומץ ת'ראהי שהגיעו ממתאל שטופת הגלים. היו שם רטבים לאין ספור, שהוכנו בידיהם המיומנות של טבחים מרחבי מנאר, והיו מספיק מהם כדי להתאים לחיכו של כל אחד מהסועדים. אבל יקרים מכל היו הדגים הגדולים שנשלו מן האגם, בשרו העצום של כל אחד מהם מונח על מגש זהב משובץ באבני אודם ויהלומים.

בזמן שהמלך והאצילים חגגו בארמון, והמזון המפואר המתין להם על מגשי זהב, האחרים סעדו במקומות אחרים. בצריח של המקדש הגדול התהוללו הכהנים, ובסוכות הפתוחות צהלו הנסיכים של הארצות השכנות. היה זה הכהן הגדול גנאי-קה שהבחין ראשון בצללים שירדו אל האגם מן הירח המתמלא, ובערפילים המקוללים הירוקים שעלו מן האגם לפגוש את הירח ולאפוף באובך זדוני את המגדלים והכיפות של סארנאת' שגורלה נחרץ. אחר כך ראו האנשים אשר במגדלים ובסוכות הפתוחות ראו את האורות המוזרים מרקדים על פני המים, וראו שאקוריון, הסלע האפור הגדול שבלט גבוה על יד החוף, היה שקוע כמעט כולו במים. הפחד היה מעורפל אבל גדל במהירות, ונסיכי אילארנק ורוקול הרחוקה פירקו את אוהליהם וסוכותיהם ועזבו, למרות שהם לא ידעו ממה בדיוק הם מפחדים.

ואז, קרוב לחצות, נפרצו כל שערי הארד של סארנאת', והמישורים נמלאו בהמון אחוז התזזית שהיה מורכב מהנסיכים והמבקרים שנמלטו באימה. על פניהם הייתה הבעת טירוף שנולדה מאימה בלתי נסבלת, והם קיללו בקללות נוראיות שאיש לא השתהה כדי לעצור. עיניהם של האנשים התמלאו בפחד פראי וצווחותיהם נשאו באוויר למראה אולם האירועים של המלך, אשר מחלונותיו לא נראו עוד צורותיהם של נארגיס-היי, אציליו ועבדיו, אלא עדר של דברים ירוקים, חסרי צורה וקול, עם עיניים בולטות ומשוטטות ושפתיים רפויות ואוזניים מעוותות מראה; דברים שרקדו בצורה מחרידה, אוחזים בכפותיהם במגשי זהב משובצים אבני אודם ויהלומים שבערו בלהבות משתוללות. בזמן שהנסיכים והנוודים נמלטו על סוסיהם, גמליהם ופיליהם מסארנאת', העיר המקוללת,  הם ראו את האגם מכוסה הערפילים וראו שאקוריון, הסלע האפור, שקע כמעט לגמרי. סיפורם של הנמלטים מסארנאת' התפשט בכל ארץ מנאר והארצות הסמוכות לה, וסוחרי השיירות דיווחו שהעיר המקוללות ומתכותיה היקרות אבדו לבלי שוב. זמן רב עבר עד שנוודים העזו להתקרב אל המקום, וגם אז רק האמיצים וההרפתקנים שבהם, שהיו בעלי שיער צהוב ועיניים כחולות ולא היו קרובים כלל לאנשי מנאר, העזו לעשות כן. האנשים הללו הלכו אל האגם לראות את סארנאת'; אך למרות שהם מצאו את האגם הדומם עצמו, ואת הסלע האפור אקוריון שהתנשא גבוה על יד החוף, הם לא ראו את פלא העולם וגאוות הגזע האנושי כולו. היכן שבעבר התנשאו חומות בנות שלוש מאות אמה עם צריחים רמים עוד יותר היה כעת רק חוף ביצתי, והיכן שבעבר שכנו חמישים מיליון אנשים זחלו כעת לטאות מים נתעבות. גם מכרי המתכות היקרות נעלמו מעין. האבדון הגיע אל סארנאת'.

קבור למחצה בין קני הסוף נמצא צלם ירוק מסקרן; צלם עתיק ביותר שסותת בדמותו של בוקרוג, לטא המים הכביר. הצלם הוצב בהיכל הקודש של אילארנק, ורבים החלו לסגוד לו ברחבי ארץ מנאר, בלילות בהם הירח קרב למילואו.

הסיפור הזה נכתב בידי הווארד פיליפס לאבקרפט, מאבות האימה הקוסמית, ידוע בעיקר בשל יצירתו של המיתוס של קת'ולהו. הסיפור המקורי פורסם בשנת 1920, ותורגם כאן על ידי.