הספינה הלבנה

מאת הווארד פיליפס לאבקרפט

אני הוא באזיל אלטון, שומר המגדלור הצפוני ביותר – אותו המגדלור עליו שמר אבי, ועליו שמר סבי לפניו. המגדלור האפור ניצב הרחק מן החוף, מתנשא מעל לסלעים טחובים הנחשפים בשפל הגלים ומוסתרים מתחת למים בעת הגאות. במשך מאה שנים נשאו הגלים באור המגדלור את כלי השיט המרהיבים ביותר בשבעת הימים. ספינות רבות הפליגו במים האלה בימי סבי, ופחות מכך בימי אבי; וכעת יש מעטות כל כך עד שלעתים אני מרגיש בודד בצורה כה משונה, כאילו אני האדם האחרון על פני האדמה.

מהחופים הרחוקים הגיעו ספינות גדולות ולבנות מפרש; מחופי המזרח הרחוק, במקום בו השמשות החמימות זורחות והניחוחות המתוקים מרחפים מעל לגנים מוזרים ומקדשים עליזים. בעבר, היו חובלי הספינות מגיעים אל סבי ומספרים לו על המקומות מהם באו, והוא סיפר עליהם לאבי, ואבי סיפר אותם לי בערבי סתיו ארוכים בעת שרוח מזרחית יללה ללא מנוח. אני עצמי קראתי עוד על כך, ועל דברים רבים נוספים, בספרים שקיבלתי מהמלחים כשעוד הייתי צעיר ומלא פליאה.

אך נפלאים מסיפוריהם של המלחים הזקנים וספריהם היו סיפוריו הסודיים של האוקיינוס. יהיה הוא כחול, ירוק, אפור, לבן או שחור; חלק, גועש או הררי – האוקיינוס לעולם אינו שותק. צפיתי בו והאזנתי לו כל ימיי, ואני מכיר אותו היטב. בתחילה הוא סיפר לי רק את המעשיות הקטנות על חופים רגועים ונמלים קרובים, אך עם השנים התיידדנו והוא סיפר לי על דברים אחרים; על דברים מוזרים יותר ורחוקים יותר – במרחב ובזמן. לעתים, בעת הדמדומים, הערפילים האפורים שבאופק נחלקו כדי לחשוף בפניי הצצה אל המשעולים אשר מעבר; ולעתים בלילה היו נעשים מעמקי הים צלולים וזרחניים כדי לחשוף בפניי הצצה אל המשעולים אשר מתחת. היו אלה הצצות אל משעולים שהיו ומשעולים שיהיו, לא פחות מאשר אל משעולים אשר ישנם; מאחר שהאוקיינוס עתיק מן ההרים, והוא נושא את הזכרונות והחלומות של הזמן עצמו.

הספינה הלבנה הייתה באה מן הדרום, בעת שהירח היה מלא וזרח גבוה ברקיע. מן הדרום היא הייתה שטה ברכות ובדממה על פני הגלים. יהיה הים רגוע או סוער, תהיה הרוח ידידותית או עויינת, הספינה תמיד שטה ברכות ובדממה, מפרשיה מרוחקים ושורות המשוטים הארוכות והמוזרות שלה נעות בקצב. בלילה אחד הבחנתי באדם על סיפונה, אדם מזוקן לבוש גלימות, והיה נראה שהוא מאותת לי לבוא עמו אל חופים לא ידועים. פעמים רבות לאחר מכן הבחנתי בו תחת אור הירח המלא, והוא נופף לי בכל פעם.

הירח האיר היטב בלילה בו נעניתי לקריאה, ועל גשר של אור ירח פסעתי כדי לחצות את הים בדרכי אל הספינה הלבנה. האיש אשר נופף אליי בירך אותי לשלום בשפה רכה שהיה נדמה לי כאילו אני מכירה היטב, וכאשר גלשנו משם על פני הגלים אל עבר הדרום המסתורי, השעות נמלאו בקול שירתם הרך של החותרים מתחת לאורו הזהוב של הירח הנפלא המלא.

כאשר עלה השחר, ורוד וזוהר, ראיתי את החוף הירוק של הארצות הרחוקות, והוא היה בהיר ויפה ולא מוכר בעיניי. מעל הים התנשאו גבעות מדורגות של צמחייה, ובינות לעצים בהקו פה ושם גגות לבנים ועמודים של מקדשים מוזרים. בעת שהתקרבנו לחוף הירוק, סיפר לי האיש המזוקן על הארץ, ארץ זאר, שם שוכנים כל החלומות והמחשבות על היופי שבעבר חנן את האנושות ומאז נשכח. וכאשר הבטתי שוב בגבעות ראיתי שהוא דיבר אמת, מאחר שבינות לדברים שראו עיניי ראיתי דברים רבים שנגלו בפניי בעבר מבעד לערפילים באופק או במעמקים הזורחים של האוקיינוס. היו שם גם דברי פלא רבים שהיו נפלאים יותר מכל דבר שראיתי אי פעם; חזיונותיהם של משוררים צעירים שמתו מחוסר כול בטרם יידע העולם מה הם ראו ועל מה הם חלמו. אך לא ירדנו אל מדרוני הגבעות של זאר, ונאמר לי שהמציג את רגלו בחופי זאר עשוי שלא לשוב עוד לחופי מולדתו.

לאחר שהפליגה הספינה הלבנה בדממה הרחק מן הגבעות והמקדשים של זאר, ראינו באופק הרחוק לפנינו צריחים של עיר כבירה; והאיש המזוקן אמר לי, "זוהי ת'אלאריון, העיר בת אלפי הפלאים, בה שוכנות כל התעלומות שבני האדם נואשו מלהבין." כשהתקרבנו הבטתי שוב בעיר, וראיתי שהיא הייתה גדולה יותר מכל עיר שהכרתי או חלמתי עליה בעבר. צריחי מגדליה התנשאו אל השמיים, ולא היה ניתן לראות את ראשיהם בעין אדם; וחומות האבן האפורות והקודרות התנשאו הרחק אל האופק, ומעבר להם היה ניתן לראות מעט גגות, עצומים ומשונים, שעוטרו בכותרות ותגליפים משובבי לב. השתוקקתי מאוד להכנס אל העיר הזו – שהייתה מרתקת ומרתיעה כאחת – ועל כן התחננתי בפני האיש המזוקן שייתן לי לרדת אל מזח האבן הסמוך לאקאריאל, שער המערה הענק; אך הוא סירב לבקשתי בעדינות, ואמר, "רבים נכנסו לת'אלאריון, עיר אלפי הפלאים, אך מעטים שבו. מאחר שבעיר מהלכים רק שדים ומטורפים שאין בהם עוד תואר האדם, והרחובות לבנים מרוב גלי עצמות של אלו שחיפשו את לאת'י, הרוח המושל בעיר." ועל כן, הפליגה הספינה הלבנה על פני חומות ת'אלאריון, ובמשך ימים רבים לאחר מכן עקבה אחר ציפור שהתעופפה דרומה ונוצותיה תאמו את הרקיע ממנו הופיעה.

אחר כך הגענו אל חוף נעים שפריחה עליזה כיסתה אותו בגוונים אינספור, והיבשה מעבר לו הייתה מכוסה בחורשות מקסימות וסוכות ירק שזהרו תחת שמש הצהריים ככל שהעין הייתה יכולה לראות. מנאות הדשא אשר מחוץ לטווח ראייתנו הגיעו פרצי שירה וטעימות של מוזיקה, שנמסכו בצחוק קלוש שהיה כה נפלא עד שהאצתי בחותרים שימהרו קדימה, מתוך להיטותי להגיע אל המקום. האיש המזוקן לא אמר דבר, אך הוא צפה בי כאשר התקרבנו אל החוף המרופד בשושנים. לפתע נשבה רוח מכרי הדשא הפרחוניים, וניחוח שהגיע מן העצים רחבי העלים גרם לי לרעוד. הרוח התחזקה ואוויר נמלא בריח הקטלני ומבשר הרעות של עיירות מוכות מגיפה ושל בתי קברות חשופים. לבסוף, כאשר הפלגנו בפראות כדי להתרחק מהחוף המקולל מהר ככל האפשר, דיבר האיש המזוקן ואמר, "זוהי זורה, ארץ התענוגות הבלתי מושגים."

אם כך, שוב הפליגה הספינה הלבנה בעקבות ציפור הרקיע, על פני ים חמים ומבורך שרוח מלטפת וריחנית העלתה בו גלים שקטים. יום אחר יום ולילה אחר לילה הפלגנו, וכאשר הירח היה מלא היינו מאזינים לשיריהם השקטים של החותרים, שהיו מתוקים כמו השירים ששרו באותה לילה מרוחק שבו הפלגתי הרחק מארץ מולדתי. ותחת אור הירח הטלנו לבסוף עוגן בנמל סונה-ניל, מעליו התנשאו שני עמודי בדולח תאומים שבקעו מן הים ושהתחברו בקשת זוהרת. הייתה זו ארץ המאוויים, והלכנו אל חופה המוריק על גבי גשר זהב עשוי אור ירח.

בארץ סונה-ניל אין לא זמן ולא מרחב, לא סבל ולא מוות; עידנים רבים שכנתי בה. ירוקים הם המטעים ושטחי המרעה אשר בה, בהירים ומבושמים מרבדי הפרחים, כחולים ונושאי-נגן הנחלים, צלולים וקרירים המפלים, ומפוארים ונהדרים הם המקדשים, הטירות והערים. לסונה-ניל אין גבולות, ומעבר לכל נוף יפה מתנשא נוף יפה ממנו. באזורים הכפריים ובשפעת הערים חיים בחופשיות תושביה המאושרים, וכולם ניחנים ביופי ללא פגם ובאושר ללא רבב. בעידנים בהם שכנתי בארץ הזו נדדתי בדיצה בינות לגנים בהם פגודות ציוריות הציצו מבין חומות שיחים טובות מראה, והליכתי המהירה הופרעה רק בידי ניחוחות פריחה מעודנים. טיפסתי על גבעות קטנות אשר מפסגותיהן נגלו לעיניי מראות מרהיבים של יופי, עם עיירות מרובות צריחים השוכנות בעמקים מוריקים, ועם כיפות הזהב של ערי ענק שזהרו באופק הרחוק והאינסופי. צפיתי בים המנצנץ לאור הירח, בעמודי הבדולח, ובנמל השלו שבו עגנה הספינה הלבנה.

לילה אחד במהלך תקופת ת'ארפ עתיקת היומין ראיתי באור הירח המלא את מראה דמותה של הציפור השמימית, וחשתי בתסיסה ראשונית של אי שקט. אחר כך דיברתי עם האיש המזוקן, וסיפרתי לו על כמיהתי החדשה לנדוד אל קאת'וריה הנידחת, אשר עין אדם לא שזפה מעולם, ואשר כולם האמינו כי היא שוכנת מעבר לעמודי הבזלת אשר במערב. זוהי ארץ התקווה, ושם זורחות האידיאות המושלמות של כל מה שאנו מכירים ממקומות אחרים; או לפחות, כך מאמינים האנשים. אך האיש המזוקן אמר לי, "הזהר מאותם מים מסוכנים בהם נטען שקאת'וריה שוכנת. בסונה-ניל אין כאב או מוות, אך מי יודע מה שוכן מעבר לעמודי הבזלת אשר במערב?"

ובכל זאת, בליל הירח המלא הראשון לאחר מכן עליתי על הספינה הלבנה, והאיש המזוקן, שלא ברצונו, עזב יחד איתי את הנמל המאושר אל עבר מים לא נודעו.

ציפור הרקיע עפה לפנינו, והובילה אותנו אל עמודי הבזלת אשר במערב, אך הפעם לא שרו החותרים שירים שקטים באור הירח המלא. במחשבתי ציירתי לעצמי לעתים קרובות את אדמות קאת'וריה הלא נודעות, עם חורשותיה המדהימות וארמונותיה, ושגיתי בדמיונות הפלאים אשר ממתינים לי. "קאת'וריה," כך הייתי אומר לעצמי, "היא משכנם של האלים וארצם של אינספור ערי הזהב. אלמוגים ואלוורה צומחים ביערותיה, כמו בחורשותיה המבושמות של קאמורין, ובין העצים מצייצות ציפורים עליזות בשירה. על ההרים הירוקים והפורחים של קאת'וריה ניצבים מקדשים עשויי שיש ורוד, מעוטרים בתפארה וצבועים בהדר, ובחצרותיהם מוזיקה מרהיבה מתנגנת מעל למי הבושם של הנהר התת קרקעי נרג שמבעבעים במזרקות כסף קרירות. חומות זהב סובבות את עריה של קאת'וריה, ומדרכותיהן מרוצפות זהב. בגנים של הערים הללו צומחים סחלבים מוזרים, ויש בהם אגמים מבושים שבקרקעיתם ענבר ואלמוגים. בלילות הרחובות והגנים מוארים באור עליז של מנורות העשויות שריונות תלת-גונים של צבים, ושוב נשמע קול זמרה רך וקול נגינת נבל. כל הבתים בערים של קאת'וריה הם אחוזות, וכל אחת בנויה מעל לתעלה הנושאת את מימיו המבושמים של נהר נרג הקדוש. הבתים עשויים בהט ושש, וגגותיהם מחופים זהב מנצנץ בו משתקפות קרני השמש, ומראותיהם נפלאים בעיני האלים הצופים בערים מפסגותיהם המרוחקות. חפה מכולם הוא ארמונו של השליט הגדול דורייב, אשר יש האומרים שהוא בן אלוהים ויש האומרים שהוא אל בעצמו. גבוה הוא ארמונו של דורייב, ורבים הם צריחי השיש המתנשאים מחומותיו. בהיכלותיו הרחבים יכולים להתאסף המונים, ושם נשמרים אוצרות בני כל העידנים. הגג עשוי זהב טהור, והוא נישא על עמודי אודם ואבן תכלת גבוהים, עליהם מגולפות דמויות אלים וגיבורים עד שמי שנושא עיניו מעלה לעקוב אחר צמיחתם כמו מביט אל תוך האולימפוס. רצפת הארמון עשויה זכוכית, ומתחת לזה זורמים מימיו המוארים של נרג, בהם שוחים דגים נפלאים שכמותם לא ראה איש מחות לגבולותיה של קאת'וריה הנפלאה."

כך הייתי אומר לעצמי אודות קאת'וריה, אך האיש המזוקן שב והפציר בי לשוב לאחור אל חופיה המאושרים של סונה-ניל; מאחר ובני האדם מכירים את סונה-ניל, אך איש לא היה מעולם בק'אתוריה.

ביום השלושים ואחד למסענו אחרי הציפור, הגענו עדי עמודי הבזלת אשר במערב. הם היו אפופים בערפל, ואף אדם לא היה יכול לחדור במבטו אל מעבר להם או אל קצה סופם, אשר יש האומרים שמתנשא עד לרקיעי גן העדן. שוב ביקש ממני האיש המזוקן שאשוב לאחור, אך לא שמתי אליו את ליבי; מאחר שדימיתי לשמוע תווי שירה ונגינת נבל נישאים אליי מן הערפל שמעבר לעמודי הבזלת. הצלילים היו מתוקים יותר מכל שיריה של סונה-ניל, והם שרו בתהלתי, תהלתו של אדם אשר הפליג תחת הירח המלא ושכן בארץ המאוויים.

וכך, לקול השירה הזאת, הפליגה הספינה הלבנה אל תוך הערפל שבין עמודי הבזלת אשר במערב. וכאשר פסקה המוזיקה והתפזר הערפל, לא את קאת'וריה ראינו לפנינו, אלא את שצפו העז של הים חסר המעצורים, עליו נישאה ספינתנו לעבר יעד לא ידוע. במהרה הגיע לאוזנינו קולם הרועם של מים הנופלים מטה, ולעינינו נגלו באופק הנתזים הכבירים של האשדות העצומים במקום שבו האוקיינוסים צונחים מן העולם אל תהום האין. אז אמר לי האיש המזוקן, ודמעות על לחיו, "דחינו את יופיה של סונה-ניל, ולא נשוב לראותה עוד. האלים כבירים מבני האדם, והם ניצחונו."

עצמתי את עיניי בטרם תבוא ההתרסקות הצפויה, ולא ראיתי עוד את ציפור הרקיע שנופפה בלעג בכנפיה הכחולות מעל לקצה הזרם.

לאחר ההתרסקות באה האפילה, ושמעתי את צרחותיהם של בני אדם ודברים אשר אינם בני אדם. מן המזרח עלו רוחות סוערות, וצינה עלתה בי בעת שהשתופפתי על פיסת סלע טחובה שהופיעה תחת כפות רגליי. לקולה של התרסקות נוספת פקחתי את עיניי ומצאתי את עצמי שוב על סף המגדלור אותו עזבתי לפני עידנים כה רבים. בחשיכה מתחתיי הבחנתי בקווי המתאר המטושטשים של כלי שיט שהתרסק על הסלעים האכזריים, וכאשר הרמתי את מבטי ראיתי שהאור במגדלור כבה לראשונה מאז שסבי הוצב לשמור עליו.

בשעות הקטנות של הלילה, כאשר נכנסתי אל המגדלור, ראיתי על הקיר לוח שנה שנותר כמו שהיה כאשר עזבתי את המגדלור בספינה הלבנה. עם שחר ירדתי מהמגדל וחיפשתי את השברים בין הסלעים, אך כל שמצאתי היה גופת ציפור מוזרה, תכולה כשמיים, ומוט מפרש שבור אחד, שהיה לבן יותר מקצף הגלים ומשלג ההרים.

לאחר מכן, האוקיינוס הפסיק לספר לי את סודותיו; ולמרות שהירח זרח במלואו בשמיים פעמים רבות לאחר מכן, הספינה הלבנה מן הדרום לא שבה והופיעה.

הסיפור הזה נכתב בידי הווארד פיליפס לאבקרפט, מאבות האימה הקוסמית, ידוע בעיקר בשל יצירתו של המיתוס של קת'ולהו. הסיפור המקורי פורסם בשנת 1919, ותורגם כאן על ידי.